מאז האסון נלחם צה"ל בעוצמה רבה בעזה אבל גם בחזיתות נוספות: לבנון, סוריה, איו"ש, תימן ואיראן. בימים האחרונים הצליחו לוחמי אוגדה 162 להכריע את החמאס בג'באליה. הגרעין הקשה של מאות ואלפי המחבלים שהתרכזו במחנה הפליטים הושמדו או נפלו בשבי, בהם השפלים שברוצחים שלקחו חלק בטבח השביעי באוקטובר. במקביל צה"ל החל לתמרן ב"שכונות הקצינים" בבית חאנון.
כל ילד בשדרות, בנתיב העשרה, בקיבוץ ארז, בניר עם מכיר את הבניינים בקו האופק של צפון רצועת עזה. הם היו וסימלו את הסיוט של כל ילד וכל בוגר בצפון העוטף. משם ירו טילים, אש מקלעים, צלפו בירי, עקבו ותכננו את המתקפה של ה-7 באוקטובר. עכשיו לוחמי כפיר, הנח"ל וההנדסה הקרבית מפוצצים את המגדלים.
קו הרקיע של צפון עזה לא יהיה מה שהיה. "בתי הקטנה את בוכה או צוחקת" יכול כל הורה לשאול בשדרות, בניר עם, בנתיב העשרה. אז כן, הילדים יכולים אולי לצחוק - המגדלים הוקרסו. סמל הרוע כבר לא ניצב מול העין, הם כבר לא נצפים מנוף החלון של הבית. אבל המהפך הוא לא שלם. צה"ל עוד נלחם בתוך עזה, ממשיך לשלם את מחיר הדמים הכבד מנשוא. מאה החטופים עוד נמקים במנהרות, עוברים את הסיוט הגרוע מכל. צה"ל מפעיל עכשיו חמש חטיבות בצפון הרצועה, עוד אוגדה במסדרון ואוגדה נוספת ברפיח.
מספרים עצומים של לוחמים ואמצעים. לאורך זמן היקף כוחות שכזה יקשה על צה"ל להמשיך להיות אפקטיבי בכל חזיתות הלחימה. צה"ל מאמין כי הוא ימשיך למקד את הפעילות בעזה במטרה להגביר את הלחץ להוביל את חמאס לעסקה. ספק אם זה יוביל לשינוי התוצאה. הלוואי שכן.
אבל חשוב שהדרג המדיני ישב עם עצמו ויבחן חלופות כיצד ניתן להתקדם בכמה כיוונים בעזה: הראשון - כיצד משחררים את החטופים. שתיים - כיצד פועלים באמת לסלק את חמאס מהשלטון בעזה ומעמידים חלופה אחרת (ולא בממשל צבאי ישראלי). ושלוש - כיצד אורזים את הכל בהסדרים מדיניים שיאפשרו את סגירת סיפור עזה.
נכון לעכשיו צה"ל שינה את המציאות בעזה, אבל זה לא הוביל לשינוי אסטרטגי בדרום. בניגוד למציאות של סוף מלחמת ששת הימים בשנת 1967, ילדי שדרות והעוטף לא יכולים להביט לבית חאנון ולצחוק. אנחנו עוד רחוקים מכך.
התרעות פיקוד העורף