1. על ציונות ותקומה
ניר עוז כמשל: סמל ההפקרה שיהפוך גם לסמל התקומה והניצחון. הקיבוץ שנכבש, נבזז, נשרף, יושביו נחטפו, נרצחו ונלחמו על חייהם שעות ארוכות, באין מושיע. ניר עוז נפל, וקם. בדיוק כמונו. אף אחד לא ישבור את הרוח שלנו, אף אחד לא יעקור אותנו מכאן. גם אם ניחטף, נחזור. גם אם ניהרס, נבנה מחדש. זה גדי מוזס. זה ניר עוז. זו הציונות. כאלה אנחנו.
2. השעון מתקתק
ובכן, אצל טראמפ זה מסוכן. הוא לא ממש נהנה כשמסבנים אותו. נתניהו יודע את זה. הוא יודע שטראמפ באמת רוצה לסיים את המלחמה ולהביא שלום למזה"ת. הוא יודע שההזדמנות מול הסעודים היא כזו שאסור להחמיץ. מצד שני, הוא יודע שהאירוע הזה עלול לפרק לו את הבלוק. עד היום, הבלוק הזה היה חשוב לו בהרבה מהמדינה. וכל זה קורה לו כשהוא חולה, חלש וחיוור. מתאושש, די לאט, מניתוח לא פשוט. מצד אחד, מבקש שוב לבטל את עדותו עקב מצבו הרפואי. מצד שני, ממריא לביקור מורכב ומאתגר בארה"ב. הוא העדיף לא לעבור בדיקה מקיפה לפני ההמראה, שתקבע את כשירותו. במקום זה, הוא ייקח איתו לאמריקה את רופאו האישי.
מכונת הרעל שלו דווקא במצב טוב. הרייטינג קצת יורד, אבל מפלס התרעלה דווקא עולה. חבורת ליצנים נטולת אחריות, מצפון או מקצועיות כלשהי ישבה השבוע באולפן ופרקה את מחסניותיה על הורי התצפיתניות החטופות ששוחררו בפעימה הקודמת וערכו מסיבת עיתונאים בתחילת השבוע.
הם לא קימצו במילים, הם לא שמרו את התודות לממשלה לסוף. הם עשו כל מה שבאולפן טענו שהם לא עשו. מציאות הפוכה. האם זה הפריע לחבורת הליצנים נטולת הבושה? לא. כי העובדות כבר לא משנות. אף אחד מהם לא טרח לצפות במסיבת העיתונאים לפני סבב השיימינג שהם עשו להורים של ארבע חיילות צעירות שהפכו לסמל ההפקרה של 7 באוקטובר.
3. שקרים רבותיי, שקרים
אוקיי, היותו של איזנקוט רמטכ"ל לשעבר ואב שכול לא אמורה להקנות לו חסינות, נכון? נכון. הבעיה היא שכמעט כל מה שהגה אותו נועם אמיר בעניינו, חסר שחר. לא היה, לא נברא, משל לא היה. דמיון פרוע במקרה הטוב, עלילת דם נפשעת במקרה הפחות טוב. זאת ועוד: מטיחים בו דברים שהאחראי האמיתי עליהם הוא בנימין נתניהו. מאשימים אותו במחדלים של בנימין נתניהו. לא צריך להיות גאון כדי לדעת את זה. צריך לדעת לעשות גוגל. אבל גם זה גדול על ערוץ 14. יש להם משימה, הם צריכים לבצע אותה.
הנה תמצית העלילה מפיו של הבדאי אמיר: השבוע הוזמן איזנקוט כדי שיציגו בפניו את טיוטת התחקיר בעניין "בניין הכוח" של צה"ל. הוא ישב, החל לשמוע את העובדות, שלפיהן הוא בעצם האחראי הישיר והגדול לקיצוץ העצום שהרס את הצבא, הוא התעצבן, קימט את הניירות ויצא בטריקת דלת.
כבר עכשיו צריך לומר: לא הוצג בפניו של איזנקוט שום תחקיר. לא השבוע ולא בשום שבוע. הוא לא נקרא לאף משרד, לא קימט אף נייר, לא יצא ולא טרק דלת. מי שמכיר את האיש יודע שגם אם היה מוזמן וגם אם היה שומע דברים שלא ערבים לאוזניו, הוא לא היה מקמט ניירות ולא יוצא בזעם. הוא איש אחר. אבל בואו נמשיך לתוכן, זה עוד יותר מרתיח:
על פי נועם אמיר, מי שאחראי לקיצוץ הגדול בכוחו של צה"ל, בסד"כ של צה"ל, זה איזנקוט, באמצעות התוכנית הרב־שנתית שלו, תר"ש גדעון. הוא "פירק את הצבא לחתיכות!", הוא פיטר אלפי אנשי קבע, הוריד את השירות לשנתיים וחצי, "עד היום לא מצליחים להחזיר את צה"ל למודל של שלוש שנות שירות", זעק אמיר מדם לבו. "התחקירים קובעים שהקלון דבק בו, האיש הזה אחראי לאסון הגדול ביותר...".
הלאה: הוא סגר טייסות, הוא סגר חטיבות טנקים. הוא שלח מאה אלף מילואימניקים הביתה. כראיה חותכת, הביא אמיר את שמו של מי שהיה ראש אג"ת אצל איזנקוט, אלוף נמרוד שפר, ש"הציג את תר"ש גדעון בפני הכתבים הצבאיים בזמן אמת". עכשיו, צהל אמיר את צהלת הניצחון, אותו נמרוד שפר יושב באולפנים ומייצג את המחאה. כלומר, הוא שמאלן! שומו שמיים. עכשיו הכל ברור ומובן.
באולפן ערוץ 14 הושלך הס. האנשים היו חיוורים. הנה, כבר אין צורך בוועדת חקירה ממלכתית. האשם נמצא. יועמד גדי איזנקוט למשפט צבאי לאלתר. מישהו ציין ש"כל הרמטכ"לים בשנים האחרונות אחראים על האירוע שהתרחש ב־7 באוקטובר", ואחר הוסיף ש"הוא שלל את הירידה לרפיח ורצה לסיים את המלחמה!".
כדי לקושש לעצמו אליבי, אמר אמיר בירכתי הדיון ש"כן, היה איזה טריק עם ועדת לוקר המצ'וקמקת, אבל אין מי ששולל את זה שאיזנקוט הוא האחראי על תר"ש גדעון ועל צמצום הכוח והנזק לצה"ל, הקלון הזה יהיה מרוח לנצח על מצחו. עד היום המדינה לא מצליחה להחזיר את מודל השירות של שלוש שנים", סיכם.
כשסיים את תפקידו, העביר איזנקוט למחליפו צבא גדול יותר מזה שקיבל. גם זו עובדה. הוא אכן סגר טייסת F16 אחת (מטוסים שהתיישנו) אבל פתח שתי טייסות F35. הוא סגר חטיבה מרחבית אחת, והוסיף שלוש חטיבות שהקים: חטיבת הקומנדו, חטיבת אגוז במילואים וחטיבת חילוץ והצלה בפיקוד העורף. הוא סגר שלושה גדודי תותחים נגררים עתיקים, אבל הורה על פיתוח ה"רועם", שמוגדר היום כתותח הארטילריה הטוב בעולם. בתקופתו נכנס לשירות הנגמ"ש הגלגלי איתן, שמככב במלחמה הנוכחית בעזה, בתקופתו נוספו חימושים ומלאים, הוקמו שני גדודי צ'יטה, ברדלס ולביא ועוד גדוד כיפת ברזל.
זה לא שאיזנקוט לא קיצץ. הוא קיצץ. אבל קיצוציו התמקדו במפקדות: בחיל חינוך, רבנות, יועצים שונים לצה"ל. הוא קיצץ 15% מהמפקדות, ובצדק. הוא גילה שצה"ל משלם על יועצים שונים מאות מיליוני שקלים בשנה, וקיצץ גם את זה. הוא הוסיף שרירים וקיצץ שומנים. כך או אחרת, הצבא גדל, ולא קטן. אמיר טוען שהוא סגר חטיבות טנקים? ובכן, אף טנק לא ירד מסדר הכוחות של צה"ל בכהונת איזנקוט. אף לא אחד. ואני מבין בטנקים.
4. מכונת מלחמה
הוא הבין את גודל האסון כבר בשעה הראשונה של בוקר 7 באוקטובר. הדבר הראשון שצריך לעשות, כך הבין, זה להרים ראש ולהשיב מלחמה שערה. להציל מה שאפשר, לארגן את השורות, לבלום את חמאס ואחר כך להשמיד אותו. בכל הכוח ובכל מחיר. בלילה, מול המראה בשירותי החמ"ל בפיקוד דרום, כשהוא שוטף את פניו בפעם הראשונה, קיבל פינקלמן שתי החלטות: הראשונה: להתפטר מהצבא אחרי המלחמה ולקבל על עצמו אחריות מלאה. השנייה, לא לעשות את זה לפני הניצחון.
ההחלטה הזו הקלה עליו. מאז 7 באוקטובר הוא מסתובב עם בור בלב. ההחלטה לקבל אחריות מלאה ולהתפטר אחרי המלחמה פטרה אותו מייסורים, טיעונים, הסברים. אין דרך אחרת, אמר למי שאמר, על הערכים האלה גדלתי. אם תדברו עם מקורביו, הם יספרו לכם על כל הנסיבות המקילות והצעדים שרצה לבצע באותו לילה, אך נדחו בידי הממונים עליו. הוא לא יגיד על זה מילה. לא עכשיו ולא בכלל. הוא לויאלי להחריד. קצין פרוסי זקוף. חטף מכה קשה, התאושש, נלחם למעלה משנה, וניצח. את כל זה עשה זקוף. אבל כואב.
פינקלמן היה אז ברפיח. התקשרו לבשר לו על התפטרות הרמטכ"ל. הוא התקשר מיד לרמטכ"ל והודיע לו: "המפקד, אני מבין שהודעת על התפטרות, אני רוצה להודיע שהחלטתי לסיים את תפקידי ולפרוש מצה"ל. מכתב ההתפטרות שלי יגיע אליך בהמשך היום". הוא פתח את המעטפה, הוסיף תאריך וחתימה ושיגר את המכתב למפקדו, הלוי.
"שמענו את פקודת המבצע שלך אתמול בה ציינת גם את שמו של קיבוצנו והתרגשנו עד מאוד... מכתב זה נכתב בכדי להסיר ממך ומחייליך כל מחשבה על אירועי העבר ולאפשר לך ולחייליך להתמקד בהחזרת החטופים בחיים ובלחימה עד להכרעה. בתום הלחימה בטוחתני שיימצא הזמן לבוא ולהיפגש עם חברי קהילתנו, לתת תשובות לשאלותינו הקשות ולהשתתף בצערנו ובכאבנו. שמור על עצמך ועל חיילינו".
מאז ועד היום כל מפגש מהמפגשים של פינקלמן עם תושבי העוטף, הניצולים, המפונים, הפצועים ובני הקהילות השונות, נפתח במילותיו אלה: "לפני הכל, יושב מולכם מי שהיה מופקד על ביטחונכם וכשל, ומי שמוביל עכשיו את הלחימה כדי שתוכלו לחזור לבתים ולנחלות שלכם בביטחון". הקשר שלו עם אוכלוסיית העוטף אינטימי וכואב. הוא לא בורח, הוא מישיר מבט, דווקא כי זה מכאיב לו.
אנשיו אומרים שהוא מתאכזר לעצמו. מקשה על עצמו בכוונה. מעניש את עצמו. יש כאלה שטוענים שהזמן הרב מאוד שבו הוא שהה בזירות הקרב, לא מעט פעמים בקרבות ממש, מעיד על סוג של משאלת מוות סמויה. הם כנראה מפספסים את הפואנטה. הסיפור פשוט: אחרי מה שקרה לו ב־7 באוקטובר, האלוף ירון פינקלמן הפך למכונת מלחמה שהדבר היחיד שמעניין אותה הוא להרוג את האויב.
הוא הקדיש את עצמו לזה, ורק לזה. זו הייתה אחת הסיבות להתעקשות שלו להשאיר כוחות באזור תל סולטן גם כשהמערכה בלבנון נפתחה והקשב עבר צפונה. אמרו לו להרגיע את עזה, להוציא את הכוחות, הרי רוב הסד"כ כבר בצפון, אבל הוא התעקש. הוא הריח משהו. מהטבלה שבלשכתו ניבט אליו עדיין פרצופו של יחיא סנוואר, חי ובועט. הריגתו של סנוואר, אירוע שלא היה מבוסס מודיעין (כמו הריגתם של דף, עיסא ואחרים) נזקפת לזכות ההתעקשות הזו.
באותו ערב הוא קיבל דיווח על התקרית הקטנה בתל סולטן שבה נצפו שלושה מחבלי חמאס ועל הבית שבו נצפה אחד מהם. הוא נתן פקודה לא להיכנס לבית במהלך הלילה. לחכות ליום. למחרת, כשהוא במרכז הרצועה עם אוגדה 252, נחתה בסלולרי המוצפן שלו תמונה. הערבי המת שנראה בה, הזכיר את סנוואר. פינקלמן, חלש מאוד בזיהוי פנים, שלח את התמונה לנ', ראש אגף המבצעים בשב"כ. מה אתה אומר? שאל אותו. "אחי, זה 90% סנוואר", ענה לו נ'. פינקלמן הורה להחדיר למבנה רחפן נוסף שיצלם שוב. קיבל עוד תמונה. זו נראתה לו דווקא פחות דומה לסנוואר. שלח גם אותה לנ'. "אחי, זה 95% סנוואר", הייתה התשובה.
5. חייל, לא מדינאי
הטקסט שאתם קוראים כאן לא בא ללמד סנגוריה על פינקלמן. אחריותו לטבח 7 באוקטובר מוחלטת ולא ניתנת לערעור. נכון, הוא היה בסך הכל חודשיים וחצי בתפקיד, הוא לא היה מי שעיצב את תפיסת הביטחון והוא לא היה מי שזלזל במודיעין. אבל הוא היה מי שנשא בתואר "מפקד פיקוד הדרום" בתאריך הקובע, וזה מה שקובע. כשאומרים לו שהוא לא אשם, שהוא היה רק חודשיים בתפקיד, הוא אומר שהוא אשם גם אם היה רק שתי דקות בתפקיד.
הטקסט הזה בא לספר על חייל, מטובי החיילים שגדלו בצה"ל, אחד ההתקפיים ביותר והקשוחים ביותר, שקיבל שלא בטובתו את אחד התפקידים הראשיים בטרגדיה השייקספירית שבה מצאנו את עצמנו חיים מאז 7 באוקטובר. וכן, גם להגיד לו תודה. אחריותו המהותית תיקבע, צריך לקוות, בוועדת חקירה ממלכתית שתקום, על אפה ועל חמתה של ממשלת החורבן. הוא זכאי למילה טובה על מה שהוא, קציניו ולוחמיו, הסדירים ואנשי המילואים, עשו מאז ברצועת עזה.
מבחינת פינקלמן, המלחמה לא תמה. היא אף פעם לא תמה. הפסקת האש יכולה להתפוצץ, המתווה יכול לקרוס. יש עוד עבודה. מה שאפשר להגיע למתווה, שחלק נוסף ממנו בוצע אתמול וסחט מאיתנו לא מעט דמעות, הוא המצרף הזה: חיסולו של סנוואר, המבצע העוצמתי של צה"ל בג'באליה, ההבנה של חמאס שאחרי ג'באליה נחזור גם לעזה העיר, הפסקת האש בלבנון וכמובן הגעתו של טראמפ. מבחינת פינקלמן, הכל מוכן לחידוש הלחימה, בכל רגע. כאמור, הוא חייל. לא מדינאי.
מישהו שאל אותו אם בכה כשראה את התצפיתניות החטופות חוזרות הביתה. "לא בכיתי מגיל 6", הוא ענה, אבל הרגעים האלה של החטופים חוזרים נרשמים אצלו כרגעי אושר וסיפוק נדירים בתוך הכאוס הכללי. הוא מעיד על עצמו שהוא אדם רגיש, אבל לא רגשן. הוא לא שמח כשראה את גופת סנוואר. הוא כן שמח כשראה אתמול את אגם ברגר, ארבל יהוד וגדי מוזס חוזרים הביתה אחרי שנה ושליש בשבי חמאס.
חלומותיו ומוחו "נשרפים" בשחזורים אינסופיים של "מה היה אילו". הסרטים האלה של הלילה האחרון, הצעדים שננקטו, הצעדים שלא ננקטו, הטעויות בהערכת המצב, מעיקים על נפשו. מה הוא עשה, מה הוא לא עשה. זה טבעי. אבל כשהוא מביט אחורה, על הזמן שחלף מאז, הוא חש שלמות מקצועית. חינכו אותו לא להיכנע, להילחם, להחזיר מלחמה שערה, וזה מה שהוא עשה.
הוא לא קרס, אפילו לא לרגע. לא איבד עשתונות. לחץ בכל הכוח על הדרגים שמעליו לצאת לתמרון. הכין תוכנית חדשה לגמרי, שהותאמה לנסיבות הבלתי נתפסות. הוביל את התמרון ואת המלחמה שצה"ל לא חווה כמותה מאז היווסדו. בעצימות, בצפיפות, באינטנסיביות, במספר הזירות, בזירה הבעייתית, מול יריב שמתחפר כבר 20 שנה, שחי בתוך אוכלוסיית מיליונים אוהדת, כשמאות אזרחים חטופים כל הזמן הזה בידי חמאס.
למרות המכה הקשה ב־7 באוקטובר, למרות הכישלון הכבד, לא היו בינו לבין הרמטכ"ל או שר הביטחון שום "קלקולים". היו ויכוחים, היו הבדלי תפיסות, אבל אי אפשר היה לתקוע שום טריז ביניהם. הוא קורא לזה "היחסים עם תל אביב". ובכן, הם היו מצוינים. ומה עם ירושלים? הוא לא מדבר על זה. אף לא מילה. הוא באמת לא מבין כלום בפוליטיקה.
רבות נכתב על זה שהוא לא יצא הביתה מאז 7 באוקטובר. זה נכון. היה חריג אחד: כשבנו התגייס לאחרונה וביקש ממנו באופן אישי: אבא, בוא הביתה. הוא נסע הביתה ערב הגיוס, ישן עם המשפחה, לקח את הבן ללשכת הגיוס, לא נכנס פנימה, הציץ בין שורת הברושים. הבן התגייס, כמובן, ליחידה מובחרת.
בן נוסף לוחם ביחידה מובחרת כל המלחמה. כן, היו מצבים לא מעטים שבהם פינקלמן ידע שהבן שלו בתוך קרב מסוים. ידע, ולא הניד עפעף. והיה מקרה שבו קיבל דיווח שביחידה הזו יש עכשיו הרוגים ופצועים. כנ"ל. כל זה, במסגרת הקונספציה של ההתאכזרות העצמית, הענישה האישית. העיניים שלו על הכדור, ורק על הכדור: השמדת חמאס. כל השאר, בשוליים.
ועוד משהו, שאמר למישהו: אחד העקרונות שלי בלחימה הוא לא לשלוח את הלוחמים שלי למקום שאליו לא הייתי שולח את הבנים שלי. ובכן, זה היינו הך.
התרעות פיקוד העורף