הים הוא אותו ים. הים בעזה והים בתל אביב. גליו מתנפצים ברוגע אל קו החוף, שם וכאן. יום יפהפה, שמיים כחולים, שם וכאן. פחות מ־100 קילומטרים מפרידים בין שם לכאן – אבל אלה שני עולמות רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. התפאורה שהכין חמאס בשבת לטקס שחרור שלושה ישראלים, אסור שתטעה.
על כחול הים מעיבים השחור והירוק שעטויים בהם המחבלים. מדים שחורים, סרטים ירוקים, ובלט במיוחד כיסוי הפנים השחור. סצינה מפחידה של צבא מחבלים ששרד את התבוסה, שמנסה לשדר שליטה ושיקום. אולי לקח ממה שאירע יומיים קודם לכן. שדרנית בערוץ 12 אפילו אמרה: “הפעם זה רגוע”. טוב שלא פלטה: “המראה פסטורלי”. ובכן, לגמרי לא רגוע. גם הפעם, על רקע הים הכחול, דפיקות הלב מואצות. החשש לא פג עד לרגע שבו חצו רכבי צה”ל את הגבול לישראל. ושבו בנים לגבולם.
נכון, ביום חמישי נחרדנו עוד יותר, למראה סצינת השחרור המבהילה, עם ההמון צמא הדם. עד לרגע המרגיע באמת, ניקרה השאלה בראש: האם אחרי 482 יום בשבי חמאס, דווקא ברגע השחרור, דקות ספורות לאחר שהצטלמו מחובקים ומאושרים, יבצע, חלילה, ההמון המשולהב לינץ’ בארבל ובגדי? היום המשמח ביותר של השניים הגיע לאחר דקות ארוכות של אימה.
תגידו, חמאס למד לקח, הפנים את האיום כלפיו מירושלים, הבין שאין זה טוב לתעמולתו, ונהג בשבת אחרת. הן שני ה”טקסים” התנהלו לעיני העולם כולו. זהו, מבחינתם, סיפור שיש לנצל לתעמולה בינלאומית: בימות, תעודות שחרור, דגלים, ארגון, מצלמות, מסדר של מחבלים על נשקם. כמו רצה ארגון הטרור, כפילו של דאע”ש, לשדר: ראו נא, אנחנו עומדים על הרגליים, שולטים במצב, נחזור להילחם.
המסך היה חצוי לשניים: מצד אחד ה”טקס” לחוף ימה של עזה, שבו נטלו חלק רק גברים חסרי פנים, עיני שנאה מבצבצות מבעד לכיסוי, ומצד שני – כיכר בעיר נורמלית, שוקקת חיים, ילדים, נשים, מבוגרים, פניהם מודאגות, מצפים במתח לרגע השחרור, פורצים בשאגות שמחה ובדמעות כשזה מגיע.
תל אביב ועזה – שני עולמות, יום ולילה, אור וחושך, חיים ומוות, אמת ושקר. אצלנו, עם שלם נושם לרווחה עם שחרור כל אחת ואחד מחטופיו. אצלם, “טקסים” שאינם יכולים לכסות על העובדה שעזה חרבה ברובה, ומאות אלפי עזתים חסרי בית, נודדים אנה ואנה, תלויים בחסדי שלטון אכזרי שמתעלל בהם. אצלנו, “תקווה ללא גבול” כפי שכתוב על האמבולנסים שמחישים את החטופים לבתי החולים. אצלם, כתובת נאצה בעברית ותמונות המנהיגים המחוסלים.
גם שם גם כאן מבינים שהמלחמה טרם הסתיימה. מדובר בהפסקת אש זמנית, לצורך פעימות השחרור, שלדאבון הלב מחירן כבד, עם פתיחת שערי הכלא הישראלי למאות מחבלים עם דם על הידיים, שישראל אולצה לשחרר. על הפרק בינתיים – חידוש העסקה לפעימות נוספות של שחרור יקירינו. מה בהמשך ידרוש חמאס בתמורה? איך ינצל את כמיהתנו לשחרור כל נפש ונפש מישראל בידיעה שנפש אחת שווה לנו כעולם ומלואו? אל נשגה באשליות. זהו טבעו ההתאבדותי של ארגון טרור רצחני כמו חמאס. אם לא נדביר אותו כליל, הוא עלול באמת להתאושש, להתעצם מחדש בסיוע פטרוניתו איראן.
דובריו של חמאס כבר חוזרים ומשבחים את אירועי 7 באוקטובר. הם מבטיחים שהמערכה הנוכחית היא רק “תחנה במאבק נגד ישראל” ושחמאס ימשיך בג’יהאד. לדידם, הסכם הפסקת האש מבטיח “חזרה של הדברים אל מה שהיו לפני 7 באוקטובר” ו”ההתנגדות” לא תניח את נשקה. אבל אנחנו יותר לא נופתע. אנחנו סומכים על כוחנו, על עוצם ידינו, על הפיקוד החדש שיקום לצה”ל וגם על הידיד הגדול מעבר לים – הנשיא טראמפ. המלחמה לא תמה. כוחות האור ינצחו את כוחות החושך. לשם כך עלינו להיות מאוחדים, כשם שאנחנו מאוחדים בשמחת שחרור חטופים.
“הציונות לא תנצח”, מכריז בשחצנות חמאס המוכה. ובכן, הציונות כבר ניצחה מאז שיצאה לדרך לפני 100 ויותר שנים, הגשימה עצמה בהקמת המדינה במולדתו של העם היהודי. ועם זאת, עליה להיות ערוכה תמיד, להמשיך ולהתמודד מול אויביה הקמים עליה שוב ושוב מכיוונים שונים. כמה טוב שבאתם הביתה, אחינו ואחיותינו בפעימות הראשונות. לא ננוח ולא נשקוט עד שכולם ישוחררו.