המראות של שלושת החטופים שחזרו בשבת טלטלו כאן מדינה שלמה. ישראלים רבים לא נרדמו בלילה, כשהשלכותיו של 7 באוקטובר פתאום הוטחו להם כאגרוף לפרצוף. האגרוף השני היה אפילו כואב יותר – הפער העצום בין מה שראינו על המסך וחדר לנשמתנו, לבין הדרך שבה האירוע דווח בעיתונות הזרה.רק שהפעם קרה פה משהו קצת שונה מהרגיל. הכותרות הראשונות אכן היו מקוממות – ה"ניו יורק טיימס" פרסם תמונה של חמושי חמאס, ולא של החטופים, עם הכותרת הלקונית: "חמאס משחרר שלושה חטופים נוספים בעסקת חליפין מתוחה". ב־CNN וב־BBC יצרו הקבלה הזויה שלפיה החטופים הישראלים נראו בבריאות לא טובה, וגם רבים מהאסירים הפלסטינים נראו כחושים בזמן שחרורם. בכלי תקשורת אחרים דיווחו באדישות על עוד שלב בעסקה, תוך דילוג לא ברור על הפרטים הכי מזעזעים שלה.הכותרות עוררו זעם בקרב ישראלים ופעילים פרו־ישראלים ברשתות החברתיות. אבל הפעם היה לגל הזעם הזה גם אפקט של סיקור המשכי בעיתונות המסורתית, שפתאום התייחסה לפרטי האירוע, אבל רק יום או יומיים לאחריו.ביום שני עלה ב־CBS אייטם שתיאר את הזעם הישראלי ממצבם של החטופים, ואפילו ב"ניו יורק טיימס" פורסמה כותרת ש"עדויות חטופים ישראלים על התעללות מעלות דאגה לגבי בני הערובה הנוספים". זה אומנם לא מהפך בסיקור, אבל בהחלט תפנית. מאוחר יותר נוספה גם האמירה של דונלד טראמפ על כך שהמשוחררים נראו כמו ניצולי שואה, מה שנתן עוד דלק לקו הזה, שהתבטא בהמשך סיקור וגם בגל תגובות נוסף ברשתות החברתיות.הדבר הזה אינו מקרי. ההבדל בין הסיקור האנטי־ישראלי האוטומטי – שבמסגרתו עיתונאים זרים מסוגלים לראות שלושה חטופים שדופים וחיוורים בתוך ים של חמאסניקים חסונים, ולא לשאול את עצמם מה לא בסדר בתמונה הזאת – לבין שינוי הקו שהגיע מאוחר יותר, הוא בסך הכל קצת עבודת הסברה.משרד החוץ והשר גדעון סער פשוט עבדו בזמן אמת. הם הקליטו במהירות סרטונים עם שני מסרים. הראשון, החטופים עוברים התעללות ועינויים שגורמים להם להיראות כמו ניצולי שואה. השני, שנה שלמה העולם היה היסטרי סביב קמפיין "הרעבה" בעזה, ואילו היחס לחטופים המשוחררים לא מקבל גינוי אף שמדובר בהרעבה ברורה.במשרד החוץ הפיקו קמפיין דיגיטלי קטן, יצאו בהצהרות לתקשורת והנחו את השגרירויות להתראיין תוך הדגשת שני המסרים האלה, וראו זה פלא. העניין הוא שרובנו לא נחשפנו לעבודה הזאת, ולכן לא בהכרח מבינים את הסיבה ואת התוצאה.חמאס רגיש לתדמיתוהשאלה שעולה מתוך העובדות האלה היא למה לעזאזל זה קורה רק עכשיו. קחו בחשבון שהתקציב המשמעותי לצורכי הסברה שהובטח לסער בהסכם הקואליציוני עדיין לא הגיע למשרד החוץ, שכן תקציב הממשלה עוד לא עבר. המשמעות היא שהכסף הוא לא המשתנה המסביר, אלא פשוט קצת ניהול, רצון טוב ותוכנית עבודה.המעט הזה מאוד חסר בתחומים רבים. בממשלה יש 36 שרים, אבל החינוך בקריסה, בעיקר בצפון, שבו הכריזו על חזרה של מערכת החינוך לתפקוד בתחילת מרץ, ולא ברור איך. תאונות הדרכים בעלייה, מחבלי הנוח'בה מ־7 באוקטובר טרם הועמדו לדין, וגם מערך ההסברה הלאומי תחת משרד ראש הממשלה די ננטש מחוסר עניין. התקשורת והרשתות החברתיות מלאות במריבות שכבר לא ניתן להפריד ביניהן או להבין מי נגד מי ולמה. ברעש המתמיד הזה, לציבור כבר אין ממש דרך לדעת מי מבלבל את המוח ונהנה מתקציבים וממעמד בלי להיות ראוי להם, ומי עושה עבודה טובה.נקווה שגדעון סער יתמיד בזה, אף שלא ברור איזה תגמול יש בימים אלה על עבודה מקצועית שמניבה תוצאות. איתמר בן גביר, להבדיל אלף אלפי הבדלות, מחוזר כיום בתקווה שיחזור לממשלה. באיזה עולם איש כזה מתנהל כפי שהוא מתנהל, ואז מתפטר בהפגנתיות במקום שיהיה מפוטר על טיל?היום כבר ברור שהפרובוקציות הקולניות שלו להרעת תנאי אסירים ביטחוניים לא גרמה לירידה בטרור, אלא רק להרעת התנאים של החטופים הישראלים. הוא זרע הרס בתחום שעליו היה מופקד והביא לירידה חדה בכל מדדי ביטחון הפנים, וכן התנהל בזלזול ובחוסר נאמנות כלפי הקואליציה וכלפי ראש הממשלה. איך ייתכן שעכשיו מתרפסים בפניו ו"שומרים לו" את התיקים בתקווה שייאות בנדיבותו לחזור ביום מן הימים?גם בעניין משרד החוץ – שני שרים שניהלו אותו בשנתיים האחרונות רק חנו שם לרגע כדי לקדם לעצמם את הקריירה, בלי לעשות עבודה. מכרו לנו שהסברה היא "טיפה בים", או "חסרת סיכוי", או ש"כולם אנטישמים". אבל מדובר בתחום מקצועי, ובעזרת עבודה עקבית וטובה כל תדמית יכולה להשתנות.יותר מזה – בחמאס מאוד רגישים לתדמית הארגון. ממש כפי שהטרוריסטים פתאום הפסיקו לשדר את סרטי הזוועה של 7 באוקטובר והתחילו להכחיש אותם כשגילו שהעולם לא אוהב את זה, גם עכשיו יש סיכוי טוב שיתנהגו טוב יותר לחטופינו בשל גל ההשמצות שקיבלו השבוע. מדובר בארגון שבניגוד למדינת ישראל משקיע הרבה מאוד בהסברה של "הנרטיב הפלסטיני" ובתדמית שלו.חייבים להתנהל בחוכמהקשה שלא להשתגע מהפוליטיקה הפופוליסטית שגוזלת מאיתנו את היכולת להתנהל בחוכמה. עבור מדינת ישראל, התנהלות חכמה היא לא מותרות אלא תנאי להישרדות. תפקוד המשרדים השונים וההחלטה הבלתי נתפסת לוותר על הסברה במשך כמעט שנה וחצי חייבים לגרום לנו להבין שמשהו מוכרח להשתנות בדרך שבה מתנהלת המדינה.בלתי נתפס שחברי הממשלה העדיפו לנסות להשקיט את משפחות החטופים – שזו משימה בלתי אפשרית מעצם הגדרתה – במקום לעבוד איתן באופן צמוד מהרגע הראשון, בקמפיין בינלאומי להחזרתם המיידית של יקיריהן ללא תנאי. מזל שמתישהו הגיע טראמפ.גם עכשיו הדרך הנכונה לפעול היא לצעוק לעולם שיהודים חטופים עוברים שואה במרתפי חמאס, לא לריב עם המוחים. לדאוג שהסרטון המחריד שתיעד את החטופים השדופים מובלים אל מחוץ לצינוק בבטן האדמה, בתוך מנהרות המוות של חמאס, יופץ גם מחוץ לערוץ הטלגרם הציני והמעוות של חמאס. להשמיע בכל דרך אפשרית את האמהות של אלון אהל ומתן אנגרסט, בכל העולם.ישראל חייבת לנטוש את ההתנהלות הפופוליסטית ולחזור להתנהלות חכמה, גם במה שקשור בלחימה בעזה. כבר הבנו שמה שמשרת את האויב זה מלחמות התשה, ומה שמשרת אותנו זה אלמנט ההפתעה. הרי זה מה שהפך באבחה אחת התשה של שנה בלבנון, וזה מה שלא הצלחנו להשיג בעזה. ולמרות זאת, למען הרטוריקה הלעוסה של "הימין הקשוח" – אנחנו מקריבים את החוכמה ואת אלמנט ההפתעה.ההיצמדות הנקודתית לרטוריקה של טראמפ עקב ההצהרה החצופה של חמאס שלא ישחרר חטופים בשבת - הייתה נכונה. אבל הזיגזגים בהצהרות הממשלה לא מצביעים על מנהיגות ישראלית. כשמישהו כל הזמן מאיים שיפעל בצורה מסוימת, אלמנט ההפתעה הולך לאיבוד. נבחרינו מתחרים ביניהם על אמירות מאיימות בדבר חזרה ללחימה ונטישת העסקה, במקום לחתור לסיום מהיר של כל עסקת החטופים ולסיום המלחמה. רק כשכולם יהיו כאן, יהיה מקום לתוכנית אחרת ולשימוש באלמנט ההפתעה. tguvot@maariv.co.il
התרעות פיקוד העורף