כאשר ישראל מתנהלת בהיסוס, וראש הממשלה בנימין נתניהו נכנע לאילוצים קואליציוניים, יש אישה אחת שמבינה שאין זמן לדיבורים אלא למעשים. ד"ר מרים אדלסון היא לא עוד מיליארדרית עם גישה ישירה לבית הלבן, אלא אישה שפועלת ללא הרף כדי להביא לשחרורם של החטופים משבי חמאס.
הדרישה הציבורית להשבתם אינה פוסקת, אך בפועל השלטון מתנהל באיטיות מסוכנת. במקום החלטות נחרצות ולחץ לשחרור החטופים, הממשלה עסוקה במריבות פוליטיות, בחישובי קואליציה ובהישרדות פוליטית צינית. לתוך הריק הזה נכנסת אדלסון – אישה שלא מדברת, אלא עושה.
כאחת הנשים העשירות בעולם, אדלסון לא זקוקה לעוד כוח או השפעה. הונה, לפי "פורבס", מוערך ב־31.5 מיליארד דולר, מה שמאפשר לה גישה חופשית למנהיגי המעצמות הגדולות. היא לא מנצלת את קשריה לצבירת עוצמה אישית, אלא משתמשת בהם כדי להציל חיים.
כשראתה שנתניהו מתמהמה, היא הבינה שהחטופים עלולים שלא לשוב הביתה בחיים, והחליטה להירתם לשחרורם. היא לא היססה להפעיל את קשריה בבית הלבן, לחצה על טראמפ שוב ושוב, לא הרפתה לרגע, עד שכל העולם שמע מפיו את האיום הברור: "שערי הגיהינום ייפתחו על חמאס אם לא ישוחררו החטופים".
אדלסון היא אחת התורמות הגדולות למערכות הבחירות של טראמפ. במהלך קמפיין הבחירות לנשיאות בשנת 2024 היא תרמה סכום משמעותי של 100 מיליון דולר. בבחירות 2016 תרמו הזוג שלדון ומרים אדלסון כ־20 מיליון דולר, ובבחירות 2020 העבירה המשפחה 75 מיליון דולר ל־Preserve America PAC, קרן פוליטית שתמכה בטראמפ.
הוא ידע שמרים אדלסון מצפה ממנו לפעול, ולא אכזב אותה. אין זה מקרה שהצהרותיו התקיפות כלפי חמאס הגיעו בדיוק כאשר היא הגיעה לביקור בבית הלבן.
בארה"ב יש מיליארדרים יהודים שהיו קרובים לנשיאים קודמים. הם תרמו, הם השפיעו, אבל אף לא אחד מהם עשה מה שעשתה אדלסון, כשהפכה את יחסיה המצוינים עם השלטון האמריקאי לכלי להשפעה אמיתית להצלת חיי אדם. כמה מהמיליארדרים היהודים היו פעילים מאחורי הקלעים, אבל הם לא הפעילו את הלחץ האדיר שהפעילה אדלסון.
לא מעט אנשי עסקים יהודים תרמו במהלך השנים למערכת הביטחון של ישראל. רבים מהם זכו למגינים ולתעודות כבוד, שהזדרזו לתלות במשרדיהם המפוארים. אדלסון אינה מחפשת ואינה זקוקה להכרה או לתמורה כזו. היא פועלת מתוך שליחות, מתוך תחושת אחריות עמוקה, מתוך הבנה שמנהיגות אמיתית היא לא רק לשלוט – אלא גם להילחם על מה שחשוב באמת.
שליחות לשם שליחות
בעיתון המתחרה, "ידיעות אחרונות", מתעלמים ממנה כמעט לחלוטין, אולי מתוך איבה ל"ישראל היום", שפוגע להם בהכנסות לנוכח התחרות על היקפי הפרסום בעיתונים. ב"הארץ", שמתיימר להיות עיתון ל"אנשים חושבים", לא חשבו עדיין להכין כתבה מקיפה על האישה שפועלת ללא לאות למען החטופים.
לא רק התקשורת שותקת. המדינה – שאמורה להוקיר את מי שפועלים למען אזרחיה – נמנעת מהכרת תודה בפומבי למי שהצילה חטופים רבים. אם הדלקת משואה ביום העצמאות היא סמל להוקרה לאומית, אין אדם ראוי מד"ר מרים אדלסון להדליק השנה משואה ביום העצמאות.
במרוצת השנים משפחת אדלסון חשה שנתניהו אינו מעריך מספיק את תמיכתה. על פי פרסומים, במהלך ארוחת ערב עם בני הזוג אדלסון בשנת 2017, הביעו בני הזוג נתניהו, ובעיקר רעיית ראש הממשלה, כעס על כך ש"ישראל היום" לא מעניק להם מספיק סיקור אוהד.
ההתרחקות ההדרגתית בין שתי המשפחות החלה לאחר מותו של שלדון אדלסון בשנת 2021. בעוד מרים אדלסון המשיכה לתמוך במפלגות הימין, היא נמנעה מהבעת תמיכה פומבית בנתניהו, מה שהוביל להתרחקות נוספת בין המשפחות.
אם יש דבר נוסף שאדלסון עשתה וראוי להערכה עיתונאית, זה השינוי שעברה מערכת "ישראל היום". במשך שנים נתפס העיתון כ"ביביתון" – כלי תקשורת שמשרת את ראש הממשלה. תחת אדלסון כמוציאה לאור, הפך העיתון לכלי תקשורת ימני ביקורתי, כזה שלא חושש להטיל ספק, לא מהסס להציג עמדות מורכבות, ולא מעניק הנחות לראש הממשלה.
בישראל 2025 קשה למצוא דמויות שפועלות באמת מתוך שליחות, מתוך תחושת חובה ציבורית. מרים אדלסון אינה פוליטיקאית, היא אינה נבחרת ציבור, אבל היא עושה את מה שמנהיגי המדינה היו אמורים לעשות, והיא פועלת ללא פחד, ללא אינטרס אישי וללא צורך בהכרה.
מדינת ישראל תתקשה להחזיר לה כגמולה. היא ככל הנראה לא תדליק משואה ולא תזכה לכותרות מחמיאות. אך כל משפחה של חטוף שחזר מהתופת יודעת שהיא חבה לה תודה. לא רק לטראמפ – אלא גם לאישה שלא תרפה לרגע עד שהחטופים יחזרו הביתה.
אם יש מוסר השכל, אז הוא שהמנהיגות האמיתית לא נמצאת בהכרח בלשכת ראש הממשלה, או על בימת הכנסת. היא נמצאת אצל אישה אחת, שלא מוכנה לקבל "לא" כתשובה, וזאת ד"ר מרים אדלסון.
התרעות פיקוד העורף