נהוג לומר שהורים אינם אמורים לקבור את ילדיהם. הסדר הנכון הוא שילדים הם אלה שמלווים את הוריהם בדרכם האחרונה. כשמשפחה מביאה ילד לעולם, היא חולמת לראות אותו גדל, מגלה את העולם, מתאהב, מקים משפחה, ולא קוברת את היקר מכל.
האבל על ילד שנקטף הוא לא רק אבל פרטי. הוא גם זעקה נגד הטבע, נגד הגורל ונגד המוות, שמפר את הסדר הטבעי של הדברים. במקרה של ירדן ביבס, הזעקה הזו מועצמת פי כמה. ילדי משפחת ביבס לא מתו ממחלה ולא בתאונה. הם מתו בשבי, והיו לקורבנות של טרור בלתי נתפס.
איך אפשר להיפרד ממי שאמור היה להמשיך אותך? איך אפשר לעמוד מול ארונות קבורה קטנים ולומר מילות אחרונות? איך מוצאים כוח להמשיך?
אצל אנשים שחוו אובדן, יש לעיתים תחושה שהחיים מתחלקים לשניים, לפני ואחרי. הלב נשבר, והעולם כבר לא יחזור להיות מה שהיה. המילים מתקשות להכיל את עוצמת הכאב, כי אין דרך לתאר את המכה שמותיר אחריו מוות.
בתוך הכאב הבלתי נתפס, יש גם רגעים של זיכרון ושל אהבה. ירדן ביבס לא לבד. הוא מוקף במשפחה, חברים, ובעם שלם שכואב איתו. אבל זהו כאב פרטי, אישי, כזה שאף אחד אחר לא יכול לשאת במקומו.
הסיפור של משפחת ביבס הוא טראגי במיוחד, הוא לא היה חייב להסתיים כך. ניתן היה לשחרר אותם בעסקת שבויים, ניתן היה למנוע את חטיפתם מלכתחילה. אבל הטרור אינו מבדיל בין חיילים לילדים, בין גברים לנשים. ובסופו של דבר, מי שמשלם את המחיר הם תמיד החפים מפשע.
המעשה הבלתי טבעי של קבורת ילדים, הוא תזכורת לכך שהמציאות שבה הורים נדרשים להיפרד מילדיהם בגלל אלימות חסרת רחמים היא מציאות שיש צורך להתמודד איתה בכל פעם מחדש. וספק רב אם יהיה לכך פתרון.
התרעות פיקוד העורף