בדרך כלל אני כישלון חרוץ בכל מה שקשור לגישות חינוכיות. זאת אומרת, אם יעלה לי רעיון כזה או אחר לגבי האופן שבו יש להניע את הבנות שלי לפעולה, להחדיר בהן ערכים או לנסות להטיל משמעת בדרך קריאטיבית, אשתי תסביר במהירות שלפי כל מה שקשור למתודות גידול בסיסיות, הגיגיי הם שטויות גמורות.אני כמובן חושב שהיא טועה בגדול, שהתפיסה שלה תוביל לצמיחתן של ילדות רכיכות, שלא תהיינה מוכנות לשום קושי שצפוי להן בעולם הגדול. עם זאת, עליי להודות שאינני בוגר של תואר ראשון משום חוג שעוסק בענייני הורים וילדים, וכל מה שלמדתי בתחום הגידול נספג מאבי ואמי, שהצטיינו בהרבה דברים, אבל לא בטוח שבהורות. הרחבת אופקים נוספת שלי בתחום ההורות נעשתה תוך צפייה בתוכניות בסגנון "צער גידול בנות" ו"סופר נני", שבהן ראיתי לא פעם קטנטנים מפרפרים הורים, וצחקתי בקול, רק כדי לגלות שבחלוף השנים אני אהיה המפורפר. ההיסטוריה, גבירותיי ורבותיי, חוזרת על עצמה. לאחרונה קראתי כמה ספרי הדרכה רבי־מכר, עם שמות מרגיעים ומבטיחים שבהם המילים "הורות", "חינוך" ו"הדרך" בצבצו שוב ושוב. למרבה הצער גיליתי שהם משעממים מוות, ומסבירים דברים בנאליים בצורה בנאלית. האזנתי למספר פודקאסטים על הורות. כיום לכל אחד יש פודקאסט, כל אחד מומחה לכל דבר. להורות, למיניות - ובעיקר לבלבולי מוח. אם מדברים מספיק אסרטיבי ובטון הנכון, אפשר למכור הכל. הפודקאסטים שתפסתי לא תרמו דבר והובילו אותי למסקנה שאין כמו לסמוך על ההיגיון הבריא שלי, שאומר שכדאי לשתוק ולתת לאשתי לחנך. השבוע קמתי מוקדם. חמדתי לצון והחלטתי להכניס את הבנות למשטר בוקר. דרשתי שיתלבשו מהר ושנצא לגנים חת־שתיים. הן כמובן התנגדו ובזו לפקודות. אני רגיל לזה. החלטתי לא ללחוץ ולשחק איתן, כי היה זמן בשפע. עם זאת, ככל שנקפו הדקות, התקרבנו לשעת השין, הרגע שבו חייבים לצאת כדי לא לאחר. אין דבר משפיל יותר מלחטוף מגננת או מסייעת מבט נוזף כשמפספסים את טווח השעות שמאפשר כניסה לגן. עיניים כועסות של בעלת סמכות גורמות לתחושה שאני אבא חרא שנכשל במטלה הבסיסית ביותר שיש - להגיע בזמן לגן. התחלתי להאיץ בבנות, שמבחינתן המשיכו לא לספור אותי. איבדתי עשתונות ונזפתי בגדולה. בתגובה היא בכתה, והצהירה שלא תלך לגן. בתגובה, קראתי לאמא, לאשתי, שתפתור את העניין, ופניתי לחדר השינה כדי להשלים עוד כמה דקות במיטה ולשכוח מהפתיחה הלא מיטבית של היום. בזמן שהתהפכתי מצד לצד, אוזני קלטה את מיכאלה, הבת הגדולה, מצהירה שלא תלך בשום אופן לגן. גם לאשתי הן עשו חיים קשים. אחרי שחזרה על המנטרה השוללת 80 פעם, קמתי והכרזתי: היא לא חייבת ללכת לשום גן. אם בא לה, שתבוא איתי לאולפנים. זוגתי הביטה בי במבט שאומר בסובטיליות: "איזה בעל מטומטם, למה התחתנתי איתו? יכולתי לבחור מישהו הרבה יותר טוב". אמת, אבל זה המצב. למרות הטרוניה השקטה שלה, המשכתי באותו הקו. בילדותי, כשהכריחו אותי ללכת לבית ספר, לחוג וכדומה, עשיתי הכל כדי לשבור את הכלים. עשיתי דווקא. אז למה לא לתת למיכאלה לבחור? חזרתי על הצעתי שוב, תוך הדגשה שחשוב ללכת לגן, הוספתי שכל מה שהיא תחליט מקובל עליי. הסירוב נמשך. לעומתה, הקטנה רצתה מאוד שאקח אותה לגן. הצעתי לבכורה להצטרף למסע, בלי שום מחויבות. היא הסכימה, והבהירה שוב שלא תלך בשום פנים ואופן למסגרת. בדרך לגן של אמי, פגשנו אבא של ילד מהגן של מיכאלה. "הורדת אותו כבר?", שאלתי בקול רם ובדיקציה ברורה, כדי שהמורדת תשמע. "בטח, יש יום מיוחד בגן", השיב. "חבל, כי מיכאלה לא הולכת לגן היום. זאת אומרת היא לא רוצה, ומה שהיא מחליטה מקובל עליי", חתמתי והמשכנו. הורדנו את הקטנה. הצעתי שנמשיך לכיוון הגן של הגדולה. "רק נעבור שם, את לא חייבת להיכנס", הבהרתי באינטונציה משכנעת. כשהגענו לרחוב המיועד קראה: "אני הולכת לגן". שמרתי על ארשת פנים ניטרלית, כשבפנים הרגשתי כמו מסי בגמר המונדיאל. עשיתי את זה. נפרדנו בנשיקה. היא נכנסה. מיד סימסתי לאשתי כמנצח: "הילדה הלכה לגן ובשמחה. הגישה החינוכית שלי עבדה! זו תפיסה הוליסטית ומתקדמת", ציטטתי לה משהו שזכרתי משלוש שורות שקראתי באחד מספרי ההדרכה. אהובתי שפכה מים קרים: "איזה שטויות. אם לא היית מציע לה מלכתחילה, בכלל לא היה עניין". מה היא יודעת. אני, לפחות לכמה שעות, לא פחות ממחנך דגול.
התרעות פיקוד העורף