במבט לאחור, היו אלה ימי התום שלי, אף שספק גדול אם הייתי מודה בכך אז, עת להט מהפכני בעבע בקרבי. העניין שלי בפוליטיקה התחיל מוקדם, בעת מערכת הבחירות של 1977.
אם בחירות 1977 היו אלה שבהן התחלתי להתעניין בשיחות ובוויכוחים פוליטיים של ה"גדולים" (כלומר, המבוגרים), הרי שבבחירות של 1981, למרות היותי נער צעיר, הייתי כבר פעיל פוליטי לכל דבר ועניין: אחת לכמה ימים ירדתי באוטובוס ממרכז זיו להדר (בחיפה אין “נסעתי" או “הלכתי" אלא רק “ירדתי" או עליתי"), למטה של של"י, המפלגה שהייתה מיוצגת אז בשני מושבים בכנסת, ונטלתי כרוזים כדי לחלק בצמתים, בעיקר בפינת הרחובות פינסקר, שלום עליכם ואד"ם הכהן, שבה הותקן רמזור חדש שאילץ את הנהגים להמתין.
מה עושים כשמפסידים? מפתחים תחושה של “מיעוט נבחר", כלומר של מי שרואים משהו שההמונים, בבורותם כי רבה, מחמיצים. במקרה שלי הדבר התבטא בשינון דף המסרים ש"קיבלתי" מכותבים בכירים.
מה נחרט לי בראש מכתביו? בעיקר הטור שתיאר את פועלו של גוש אמונים כתיקון לדיכוי המיני בחברה הדתית־לאומית: הדובון, הג'ינס והעוזי כתמונת מראה של אימוץ תרבות הסיקסטיז על ידי השמאל, וההזדמנות להיות לבד עם נערה על גבעה חשופה אי שם ביהודה או בשומרון כתשובה ל"אהבה חופשית".
אני מודה שלימים, עת עסקו כולם בשאלה האם רצח רבין היה פועל יוצא של הסתה, הרהרתי - בזכות אותו מאמר - איך איש אינו רואה שמדובר באהבה נכזבת? עד היום אני משתעשע במחשבות על איך הייתה נראית ההיסטוריה הישראלית הקרובה לו מרגלית הר שפי הייתה נענית לחיזוריו של הרוצח.
ב. מיכאל ויהונתן גפן היו בעיניי שני צדדים של אותו מטבע: גפן בחריזה ילדותית על גבול הרשלנות (שלמרות פשטותה ופשטנותה, הפכה אותו לחביב על רבים, כמו שמוכיחה הנהירה ההמונית למופע האיחוד של הכבש ה־16) ואילו ב. מיכאל בכתיבה רזה ומדויקת, שמקפידה על קלה כחמורה בענייני ניסוח ושפה.
שניהם היו מגויסים, כל אחד בדרכו, לשירותה של תפיסת עולם שאין בלתה - הלך רוח שהתאים לדעותיי בעת ההיא, אבל גם כזה שסופו להצר את אפיקי המחשבה (כפי שלצערי אכן קרה לשני האנשים המוכשרים הללו).
העובדה שהאיש המוכשר ביותר שקם לשפה העברית מאז חודשה על ידי אליעזר בן יהודה היה כמעט מוקצה בשל עמדותיו, שלא תאמו את אלה של הממסד המפא"יניקי - הייתה עבורי תחילתו של מסע התפכחות.
יקיצה שעיקרה בוז לטהרנים שבטוחים שהמפתח להבנת המציאות שמור בכיסם: בין שמדובר במי שמתיימרים להיות נציגיו עלי אדמות של אלוהים, ובין שאלה, לחלופין, אתיאיסטים גמורים פעילי זכויות אדם (גם כשאלה הופכות לנגד עיניהם ל"זכויות הדם").
ולמרות ההתפכחות הזאת, שבמידה רבה נמשכת אצלי עד עצם היום הזה, מוקדש הטור הזה לזכרו של ב. מיכאל, שהלך לעולמו בשבוע שעבר. אחרי הכל, הוא היה הפובליציסט הראשון שלי.
התרעות פיקוד העורף