נעקצתי בבני ברק בידי עשרות דבורים, ובאמזונס מרחו על גופי רוק קטלני של קרפדה נדירה. הציתו את הגוף שלי באש פראית במזרח אירופה, וטבלתי במי לבה רותחים שעוברים צמוד להר געש בקוסטה ריקה. לא יודע אם הפכתי צעיר יותר, אבל בטוח שאיבדתי עוד טיפה מהשפיות, שגם ככה הייתה עניין רופף.
בשלב ראשון, בדרך לנטרל את הבעיה המוזרה הזאת, עברתי טיפול שנקרא אינטייק. במהלכו, לפי מה שהוסבר לי, מזהים את החרדה, מבינים אותה, ואז יוצאים לתרגל מתוך מודעות, כשמעלים אט־אט את רמת האתגר. נאמר לי שמתחילים במקום שנותן תחושה מעט סגורה, למשל ארון. אחר כך ממשיכים למעלית, ובסוף למטוס.
הבעיה היא שאני כבר עושה את זה. אני מודע לבעיה כשאני בסיטואציה, ולא משנה כמה פעמים אני מבהיר לעצמי שהכל בסדר, הפחד אומר לי שהכל לא בסדר, וכך חזרנו לנקודת המוצא. שני מפגשים הספיקו לי. הם עלו כמעט 1,200 שקלים. רק מהמחשבה שהכסף הלך לשווא חטפתי עוד התקף. הלאה.
הניסוי הבא: פסיכולוג שמשלב טיפול פסיכולוגי מעמיק והיפנוזה. זה לא נעשה עם מטוטלת וכל הצבעוניות שרואים בסרטים ועם מהופנט שעושה קולות של תרנגול הודו ורץ עירום ברחוב. לגמרי לא. התהליך שאני עברתי די מזכיר מדיטציה. זה עבד מצוין. אגב, גיליתי שמדיטציה עוזרת לי גם בכל מה שנוגע לשינה. עם זאת טיפול פסיכולוגי הוא פחות להיט בעיניי. בשביל לספר למישהו את כל הבעיות שלי - התחתנתי. אף שאשתי כופרת בהשערה הזאת. היא לעולם לא תוכל לומר לי: "הזמן נגמר, ניפגש בשבוע הבא".
לאחרונה אפילו הורדתי אפליקציה ישראלית למדיטציות שיצרה מיכל ינאי, הכוכבת המוכרת. מתברר שהיא גם יזמית. אחלה דבר. אחרי הניסוי הדי מוצלח בהיפנוזה, ביקשתי להיכנס לעומק העניין. הבנתי שבקופת חולים, במסגרת הרפואה המשלימה, יש אנשי מקצוע שמתמחים בזה. בכל פעם שמגדפים את המדינה שלנו, אני נזכר בשירותי הבריאות הדי מדהימים שיש פה ובקופות החולים שלנו - ומתפעל.
בקיצור, הגעתי לד"ר להיפנוזה. ישבתי על כורסה נוחה. הוא ביקש שאעקוב אחרי תנועות האצבע שלו, ותיק־תק נכנסתי למצב היפנוטי. סוטול קל, זון כזה, שבמהלכו הוא העביר כל מיני מסרים שקשורים לחרדת טיסה. זה נכנס לי חזק לראש, עד כדי כך שבדרך חזרה הביתה, במעלית הקטנה והחשוכה שיורדת לחניון, עלה לי חיוך לא מוסבר, והרגשתי שהדופק נשאר נורמלי.
התחנה הבאה: ביופידבק. חיברו אותי למחשב וחיישנים. מזכיר פוליגרף. המטפלת העבירה אותי בין מצבי לחץ לרגיעה. ההלחצות כללו שאלות מכשילות במתמטיקה, שמשום מה גם 36 שנים אחרי הבגרות עדיין עושות לי כאבים בבטן. היא גם ערכה שחזור של רגעי חרדה במטוס. בהמשך נתבקשתי להירגע ולעצום עיניים. זה הופר כשהמטפלת מחאה כפיים בהפתעה.
נבהלתי רצח. אבל אפשר בעזרת נשימות להשתלט על הפאניקה. זה מה שמחכה לי איתה בשיעור הבא. שלל הטיפולים בהחלט נראים יעילים ומבטיחים, אך ייתכן שאחרי שאסיים את כולם, לא יישאר לי די כסף לטוס. לפחות, היפותטית, אוכל לעלות למטוס.
התרעות פיקוד העורף