חלק מאמינים שהיא זאת שתציל אותנו מממשלת ההייט, אחרים חושבים שהיא ההוכחה לקיום ה"דיפ סטייט". פקידה שלא נבחרה על ידי העם, ולא נותנת לממשלה לעשות את תפקידה, למשול. אבל היא רק הסימפטום. היא תירוץ חדש לשוב לאותו ריב בלתי מקודש. פעם ההתנגשות היא סביב בית המשפט, פעם אחרת על התקשורת החופשית, עכשיו על סמכויות היועמ"שית.
לפני 20 שנה העם היה מפוצל רק בין ימין לשמאל, כיום הוא מפולג לפלגים רבים ועמוקים יותר. ישראלים במשבר זהותי, אישי ולאומי. מנסים להכריע מה חשוב להם יותר. חלק מאמינים שיהדות היא ערך עליון ודמוקרטיה היא רק מערכת הפעלה, אחרים משוכנעים שדמוקרטיה היא המטרה, היא האור, והיהדות היא רק פולקלור.
אמסלם לא מתבייש להודות שאחת ממטרותיו היא מינוי מקורבים. היועמ"שית תחשוב שזו שחיתות, הוא יקרא לזה תיקון עוול. מבחינתו זה עדיין תיקון. לדידו, העוול עדיין קיים. זה הקרע הקמאי, חוסר הבנה והיעדר אמפתיה בסיסי של אחד כלפי השני.
גם ההרכבים השונים של שתי הממשלות האחרונות ממחישים את המחלוקת. אין כמעט הבדל אידיאולוגי בין רוב המפלגות מכל הצדדים. השוני המרכזי הוא איזו מפלגה לא ציונית הם מעדיפים. האחד חרד מחרדים, השני לא רוצה לערב בממשלה ערבים. הוויכוח הוא בשאלה למי שייכת המדינה: ליועמ"שית, לראש השב"כ ול"שלטון הפקידים שתוקעים מקלות בגלגלים" - עם או בלי מירכאות - או לממשלה הנבחרת. חצי עם שונא את ביבי, חצי לא מסוגל לשאת את פניה של גלי.
אבל לא זה הזמן לנהל את המלחמה הפנימית הזאת. אדרבה, היא מתנהלת בטמפרטורות לא הגיוניות. בשבוע האחרון היא הגיעה אף לסף רתיחה. הבעבוע היה תמיד, עכשיו התחיל לגלוש. וכל זה תוך כדי מלחמה בכמה זירות שהולכות ומתלקחות.
בימים רגילים מערכת המשפט לא אמורה לעניין אף אחד. החוק, בג"ץ ושופטי העליון הם כמו חמצן או מים בברז - לא שמים לב לקיומם. פתאום היועמ"שית הפכה לנושא בוער וסלע קיומנו. הבהילות של הממשלה להציף כרגע את הבעיות הפנימיות ולשסות אותנו זה בזה היא חסרת אחריות במקרה הטוב. אם עד היום באמת היה “דיפ סטייט" ושרדנו, נחיה איתו עוד חצי שנה. חכו עם זה לאחרי המלחמה.
התרעות פיקוד העורף