מאות שוטרים ואנשי מג”ב, המוני בודקים, עשרות רכבי ביטחון, גדרות וחסימות, אוהלים ומגנומטרים. ממש “ויה דולורוזה” עד ההגעה למקום האירוע. בחוץ משתרך פקק באורך קילומטר של מכוניות ובהן נהגים שמאבדים סבלנות.
הקהל הוזמן לשעה 16:00, אבל ב־16:30 מקום ההתכנסות טרם התמלא. אל הקהל מצטרפת קבוצה גדולה שהגיעה באוטובוס מיוחד מבאר שבע, וקבוצת תלמידים מבית ספר ממלכתי־דתי בחיפה. “הם לא יודעים למה הביאו אותם”, ממלמל מישהו. מי שרצה להגיע באופן ספונטני לא יכול היה להתקרב אל המקום.
הזמן עובר בעצלתיים. “מה הוא מתעכב?”, שואלים בקהל. “הוא בטח עושה פן לשיער”, מתבדחת אישה אחת. יודעי דבר מבין העסקנים, שמתרוצצים אנה ואנה, מלאי חשיבות, מסבירים: זה בגלל התארכות העדות בבית המשפט. מה שנכון.
השעון מורה על 18:00, ואז נראית תזוזה עצבנית בקרב אנשי האבטחה, בצמוד לאוהל שממנו אמורים ראש הממשלה ורעייתו לצאת אל הקהל ולתפוס מקומם בשורה הראשונה. “הנה הוא בא!”, פורצות בהתרגשות נשים בקהל. “ביבי, ביבי! מלך ישראל חי וקיים!”.
הניסיון של בני הזוג נתניהו להתיישב נתקל בחבורת נשים שפרצו אל חזית הבמה, סמוקות, נרגשות. הן מקיפות את נתניהו, מבקשות להצטלם איתו, לגעת בו – ואנשי האבטחה כמעט חסרי אונים מול הלחץ וההתרגשות. מישהו פלט: “הם לא באו לכבד את זכר הנופלים, הם באו להצטלם עם אהוב נפשם”.
וביבי? הוא מתמסר בהנאה. לא בכל יום הוא מוקף בקהל מעריצים ומעריצות המקנה לו רגעי נחת נדירים. בלי לבזבז זמן, מיד לאחר שירת המנון בית”ר, הוא מוזמן לבמה, לשאת את דבריו.
האיש הזה, הנתון בלחצים בלתי רגילים, שבסדר יומו מתערבבים ענייני ביטחון ומשפט, מאבקים פוליטיים, הפגנות, ראש השב”כ הכושל, ומה לא – פוצח בנאום שאולי לא מחדש הרבה, אבל מציג שוב את ראש הממשלה כאורטור מזהיר, נערץ, כובש לבבות, ודבריו נקטעים שוב ושוב במחיאות כפיים ובקריאות נלהבות.
את המפגינים הרעשניים בחוץ הוא מבטל בתנועת זלזול. בעבר, ההפרעות לטקס רב־ההוד באו מצד קבוצת ערבים מיפו. הפעם ניסיונות ההפרעה הם של מפגיני רל”ב, בסיסמאותיהם המוכרות, שביזו את המעמד.
התרעות פיקוד העורף