לפני חודשיים טִלפן אליי קרוב משפחה צעיר שהוא ורעייתו עלו מארה"ב. חצי שנה קודם לכן נולד להם מתן, תינוק מתוק עם מום בלב, ועכשיו, באיחור גדול, אחרי ניתוח שעבר, ואחרי שהתחזק מעט, הותר להם לערוך לו ברית מילה. "אני צריך את העזרה שלך", ביקש, "אני רוצה לכבד בתפקיד הסנדק אב שכול מהמלחמה שלבן שלו, שנפל בקרב, קראו מתן, כמו לבן שלי".
"המחבלים ניצלו את העובדה שפתחי הנמ"ר חשופים וזרקו רימון לתוכו", מתואר ב"יזכור", אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל. "מתן, שזיהה את הרימון, ניסה לשלוף אותו כדי להשליכו החוצה, אך זה הסתבך באחד מרכיבי הנגמ"ש. בשבריר שנייה, בצעד הרואי ובלתי נתפס, קיבל החלטה להציל את חבריו. הוא רכן לעבר הרימון, הצמיד אליו את חזהו תוך הפניית גבו אל חבריו, וספג את הפיצוץ בגופו. פציעתו הייתה אנושה, וניסיונות החובש להצילו כשלו. בכוחותיו האחרונים לחש 'ניסיתי לעשות הכל כדי להגן על המדינה ועל החברים שלי', וכעבור רגעים אחדים מת מפצעיו. במעשהו הציל את חייהם של ששת חבריו".
אריק, אבא של מתן, קרא את הפנייה שלי - עם סיפורו של מתן התינוק, ושל המעשה הציוני של הוריו שהשאירו את משפחותיהם בארה"ב ועלו לארץ - השיב מיד ב"וואו, איזה סיפור מרגש ונוגע ללב", ושאל מתי ולהיכן להגיע. יומיים אחר כך פגשנו אותו בברית המילה. איש מאיר פנים, עם חיוך שמקרין טוב לכל עבר. רגע לפני מילת מתן הקטן, סיפר למוזמנים את סיפורו של מתן שלו. בהתאם למנהג, עם סיום הברית, הוא נשאר לשבת על ה"כיסא של אליהו", ובירך בזה אחר זה את הנוכחים.
כשהגיע תורי, הוא הבחין בהתרגשות שאחזה בי, החזיק את ידיי בשתי ידיו החמות, ובירך "שתדע תמיד לשמוח, שתדע תמיד לצחוק". הסתכלתי באיש הגדול הזה, שלפני רגע חרב עליו עולמו כשאיבד את בנו יקירו, ועכשיו הוא מלמד אותי לשמוח, ולא יכולתי להחזיק את הדמעות. איזו עוצמה, איזו גדלות נפש.
החיטה צומחת שוב
יש במדינת ישראל הרבה מה לתקן. לא הכל פה מושלם. יש עבודה. נדרש מאמץ. אבל יום אחד בשנה, לפחות יום אחד בשנה, מותר לנו להניח בצד את העיסוק ברע ובביקורת ובתלונות, גם אם אלה פעמים רבות מוצדקות, להסתכל מסביב, ולדעת להודות על הטוב. ויש כאן כל כך הרבה טוב וכל כך הרבה פלא וכל כך הרבה רגעים מרגשים.
מרגש אותי אריק אברג'יל, ומרגשים אותי בני משפחות שכולות כמו זו שלו, שלמרות הצרה הגדולה שנפלה עליהם מוצאים כוחות להמשיך להרבות טוב בעולם. מרגש אותי אסף ויס, אחיו של אילון ז"ל, שהקים מיזם מדהים שבאמצעותו מילואימניקים שנפלטו משירות חוזרים ומתנדבים ומסייעים לצה"ל במצוקת כוח האדם שלו, אף על פי שהם כבר אינם חייבים לעשות את זה.
בשבת שעברה פגשתי בבית הכנסת חבר בן 52 שהשתחרר ממילואים זה מכבר, והתגייס עכשיו שוב מתוך הבנה שהמדינה זקוקה לו. בתחילת השבוע ראיינתי ברדיו אב לחמישה, בן 44, שגם ממנו צה"ל כבר נפרד. הוא נרשם לאחרונה לכל מיני קבוצות טלגרם כדי לחפש לעצמו יחידה ולתרום עוד קצת, והשבוע יצא ל־74 ימי מילואים בגבול הצפון. ואני שומע על אנשים כאלה, ומשוכנע שהטוב עוד לפנינו.
זו בדיוק התחושה שאחזה בי כשצפיתי בסרטון שנשלח אלינו השבוע בקבוצת הורי הגדוד של הבן, סרטון שתיעד עוד סבב של המוני ישראלים יפים שהשאירו בבית אישה וילדים ועבודה והתייצבו אל הדגל כי המדינה התקשרה ואמרה להם שהיא צריכה אותם. "אנחנו בסבב רביעי", אומר להם המג"ד אחרי שהם מסיימים להתחבק כמו בני משפחה שהתגעגעו זה לזה, "ואני רואה את ההתגייסות שלכם, ואת ההגעה שלכם, ואני גאה במשפחות שלכם, אתם האנשים הכי טובים שיש לנו במדינה".
ואני חושב על סבא וסבתא שלי שנזרקו אל הלהבות בבירקנאו, בימים שבהם לא הייתה אומנם מריבה על הרפורמה המשפטית אבל גם מדינה לא הייתה, ובא לי לצעוק להם למעלה "תראה, סבא, תראי, סבתא, הייתם מאמינים שם, על הרמפה ההיא, באוקטובר 1944, שיבוא יום והנין שלכם יאחז בנשק ויהיה חייל עברי, בצבא ישראלי, שמגן על מדינה יהודית?".
וריגש אותי חבר הילדות שלי מצופר, שבנו נפל במלחמה, וסיפר לי כיצד המושב שלו מהערבה והיישוב עלי מהשומרון בחרו לחזק זה את זה, כשאלה שולחים עוגות לאלה, ואלה משגרים פינוקים לאלה. האם הם ראו עין בעין את סוגיית עילת הסבירות או את הצורך לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים? אני לא בטוח. אבל ברגע האמת הם זכרו שאחרי כל הוויכוחים, ואולי הרבה לפניהם, יש ביניהם אחווה של אחים.
ואני מתרגש כשאני נזכר בסרטון ההוא שראיתי בצהרי אחד הימים, שבו צילם את עצמו אב שכול מתחילת המלחמה שבא לנחם הורים שכולים חדשים, ומצא אוהל מנחמים ריק. סגרתי אז את המחשב, מיהרתי לחולון, בכניסה לרחוב הרגשתי שאני חלק מזרם גדול, ורגע אחר כך, כשהגענו כולנו אל האוהל, ראיתי שם מאות ישראלים מופלאים שבאו לשים יד על כתפה של אמא שהם לא מכירים, שמבכה את בנה שעד לפני רגע לא ידעו את שמו. ואתה רואה את החבורה הענקית הזאת ויודע שיהיה טוב. שעם כאלה כוחות, אין אפשרות אחרת.
תג מחיר לריבונות
וזה לא מבטל את הקרע הפנימי הקיים בתוכנו, אבל זה מכניס אותו לפרופורציות הנכונות. יש בנו שסעים, אבל יש בינינו הרבה יותר חיבורים. ובניגוד למה שמצטייר משידורי הטלוויזיה והרדיו, החיבורים הללו רק הולכים ומתעצמים. וכן, יש קטטות בכנסת ישראל, ושותפים להן אנשים שאנחנו כולנו בחרנו לייצג אותנו, אבל כל מי שחושב שהן משקפות את המציאות לאמיתה, שישאל את עצמו אם הוא חווה את עוצמת הקטטות הזאת ואת חדוות המדון הזאת גם בפינת הקפה במקום העבודה שלו.
וכמו שכבר כתבתי כאן לא פעם, בכל פעם שקצת קשה לי, ובכל פעם שאני נדרש להיזכר כמה גדול הנס של מדינת ישראל, אני חושב על אבא שלי, שעד 1945 נמלט מציפורני הנאצים על אדמת אירופה, וכעבור שלוש שנים היה מראשוני המתגייסים לחטיבת גולני. ועל אמא שלי, שבסוף המלחמה השתחררה ממאוטהאוזן כשהיא רעבה ללחם, ושלוש וחצי שנים אחר כך הקימה פה מדינה.
ואני חושב על הסיור ההוא שאליו לקחנו את הילדים - ביום הזיכרון לחללי צה"ל, כשהיו קטנים - אל אותה גבעה שנכבשה במלחמת השחרור על ידי יחידה צבאית שבראשה עמד המפקד ביטון, שעלה מצפון אפריקה, ושתחתיו נלחמו חייליו שזה עתה עלו מאירופה, וכדי שיבינו אותו - למד כיצד לצעוק להם פקודות ביידיש. מה אתם חושבים, שאלתי שם את הילדים, במציאות נורמלית אפשר לנצח כך? במציאות נורמלית אפשר להקים כך מדינה?
אין־ספור גוונים וצבעים
דרכו של הטוב, שלפעמים הוא בולט וניכר לעין כל, ולפעמים צריך לעבוד כדי להכיר בו. ואנחנו, אחרי 77 שנות עצמאות – עם הבעיות ועם הקשיים, עם הפצועים ועם ההרוגים, עם הוויכוחים ועם אי־ההסכמות, עם הנופלים ועם החטופים שאנחנו מתפללים לשובם - לא יכולים שלא להכיר בו. לא יכולים שלא להבחין ברוח הישראלית, לא יכולים שלא להבחין ב"שבת אחים גם יחד", לא יכולים שלא להבחין בקיבוץ הגלויות המופלא שחיבר לפה את בני המשפחה שלנו לבית שאין כמותו בעולם.
את הדברים האלה, מילה במילה, סהדי במרומים, הייתי כותב תחת כל ממשלה. את אותה תפילה, "שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ לְרָאשֶׁיהָ, שָׂרֶיהָ וְיוֹעֲצֶיהָ", נשאתי ליושב במרומים, היו "ראשיה" אשר היו, היו "שריה" אשר היו, היו "יועציה" אשר היו. לא הקמנו את המדינה בשביל מפלגה כזו או אחרת, ולא נפסיק לחגוג את הנס הגדול שלה בגלל מעשיו או מחדליו של חבר כנסת כזה או אחר. יש לנו לעיתים רצון ילדותי שכולם יהיו כמונו, שכולם יחשבו כמונו, שכולם יתנהגו כמונו.
אבל חולשתו של הסלט הישראלי, שיש בו אין־ספור צבעים וגוונים, היא גם מקור כוחו. מוטלת עלינו החובה למצוא את הדרך להרכיב את הפאזל הגדול הזה לכדי יצירה אחת שבה אין ולו חלק אחד שלא מונח במקומו. זה קשה, זה מורכב, אבל אין דרך אחרת. עכשיו טוב. ויהיה עוד יותר טוב.
התרעות פיקוד העורף