1. הכל אנשים
בשעה מוקדמת בבוקר יום שלישי האחרון הגיעו השליחים האמריקאים סטיב וויטקוף ואדם בוהלר לבית החולים איכילוב, לחבק את עידן אלכסנדר. וויטקוף נתן לחייל הבודד מגולני שרשרת שאותה ענד בנו אנדרו, שהתמכר למשככי כאבים ונפטר במוסד גמילה בגיל 22. נוכחים בחדר דיווחו שלוויטקוף היו דמעות בעיניים. הטרגדיה של מות בנו בדמי ימיו הותירה בו טראומה אישית קשה. כנראה ראה בעידן אלכסנדר, בן גילו של אנדרו, סוג של סגירת מעגל.
ערב קודם לכן ביקשו כמה מבני משפחות החטופים מוויטקוף שינסה להגיע לפגוש אותם בכיכר החטופים. וויטקוף לא היה יכול להבטיח או להתחייב. הלו"ז שלו בארץ היה צפוף וקצר. הוא הבטיח שינסה. איך פנו בני המשפחות לוויטקוף? לא דרך השגרירות ולא דרך הדובר ולא דרך המטה ולא דרך מתווך. הם פשוט הרימו טלפון או שלחו הודעת טקסט. זה פשוט: וויטקוף ובוהלר נותנים את מספר הנייד האישי שלהם לכל בני משפחת חטופים שמבקשים אותו. אלמנטרי. השליחות שלהם היא להחזיר את החטופים. קשר ישיר עם משפחותיהם הוא חלק בלתי נפרד מהשליחות הזו וגם מהיותם בני אדם.
זה לא פשוט להגיע לכיכר החטופים ולשבת עם המשפחות. זה נטל רגשי לא קל. תשאלו את שרי ממשלת ישראל. הם הרי כמעט לא טורחים. להפך. המשפחות מגורשות על בסיס קבוע מדיונים בכנסת, בני המשפחות טועמים מדי פעם את נחת זרועם של שוטרים ערלי לב.
אבל וויטקוף בא. יחד עם בוהלר. הם מצאו זמן והגיעו ישר מאיכילוב, יחד עם בנות זוגם. וכך נוצר מצב שפחות מ־12 שעות אחרי שכמה בני משפחה ביקשו לראות את השליח האמריקאי, הוא כבר ישב מולם בחדר המשפחות שבכיכר. ישב והקשיב. אפשר רק להשוות את זה לתחנונים של אותן משפחות לתשומת ליבו של רון דרמר. או לפגישה נדירה עם בנימין נתניהו.
לפגישה לא הוצב שום תנאי מוקדם. כל משפחה שרצתה, הייתה יכולה להגיע. מכל כיוון פוליטי או דעה. לא הוטלו מגבלות על הנושאים או השאלות. השליחים האמריקאים פשוט באו לפתוח את הלב, להקשיב ולחבק. המשפחות שהצטופפו סביבם הזכירו למישהו נוודים רעבים וצמאים שהגיעו, לאחר נדודים ממושכים, לנווה מדבר. המפגש ארך כשעתיים. כל אחד שאל או אמר מה שהיה על ליבו. וויטקוף, יהודי ממולח ומנוסה, ידע שהכל מצולם ומתועד ונזהר ממוקשים. דילג על סוגיות פוליטיות. שמר על כבודה של הממשלה והשתדל לא לחוות דעה על חידושה הצפוי של הלחימה.
מה שהיה חשוב במפגש הזה, הוא הצד הרגשי. זה נכון, הדגישו השניים בכל הזדמנות, הצלחנו להוציא את החייל שהוא אזרח אמריקאי, אבל אנחנו לא הולכים לשום מקום. אנחנו כאן. המשימה שלנו היא להחזיר את כולם ולא ננוח ולא נשקוט ולא ננטוש אתכם עד שנשלים אותה. זו השליחות שלנו.
מישהו שנכח בחדר תיאר את האירוע כ"החייאה". מישהו אחר דיבר על "אספקת חמצן ואוויר לנשימה למשפחות". נותר רק להשוות את זה למה שעובר על המשפחות האלה בצד שלנו. עד כמה החיים מוזרים. הרי האמריקאים הם המרובעים, הקרים, הפורמליים, המנותקים, בהשוואה לישראלים. אנחנו עם חם, מחבק, מתרפק, לא מעונב ולא מכופתר.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
והנה, באירוע החטופים, הכל הפוך. ממשלה אטומה, מרושעת, ערלה, שלא לומר זדונית, המתגמדת מול נציגי המעצמה האדירה בתבל, שמתעסקת בכל רגע נתון במאה משברים גלובליים בכל רחבי העולם. ההסבר פשוט: בצד אחד, יש בני אדם. בצד השני? אני לא יודע מה יש בו. בני אדם אין בו.
באותו בוקר שידרתי את תוכנית הרדיו עם ינון מגל וספגתי נזיפות. איך יכול להיות, הוא שאל, שאנחנו (כלומר, הצד שלי) לא שמחים על שחרורו של החייל?! מה זה חשוב איך או למה, אמר מגל (במילים שלי), העיקר שחטוף השתחרר. תשמחו! תפסיקו להיות חמוצים וממורמרים. קיבלנו חטוף בחינם, בלי לשלם מחיר, סיבה למסיבה, לא?
הוא לא אמר אמת, כמובן. כולנו שמחנו. הזלנו דמעה, החסרנו פעימה, התפללנו לאורך כל היום הארוך עד שדווח שעידן אלכסנדר, החייל הבודד שהגיע מניו ג'רזי לגולני, עבר לידי כוחותינו. הסיפור הזה, של השיחה בין ינון מגל לביני, לא מחזיק ערך עיתונאי עצמאי. ההמשך שלו, כן. כי למחרת הכל התהפך. בינתיים אלכסנדר שוחרר ואמו, יעל, נשאה נאום קצר (ומרגש עד מאוד), שבו הודתה לכל הנוגעים בדבר, גם לחיילי צה"ל האמיצים כמובן (בניגוד לעלילה שלפיה לא טרחה להודות להם), אבל שכחה משהו. היא שכחה את העיקר. היא עשתה טעות פטאלית, טרגית, היסטורית, תנ"כית, קולוסאלית. היא העזה לא להודות למנהיג העליון.
זה מה שהפך את השמחה של ינון מגל מיום שלישי, לשנאה של יום רביעי. העלבון שספג האליל החלול, הרקוב והמרקיב, שלו הוא סוגד. וכאן מגיע הערך העיתונאי של האירוע. כי יש כאן הוכחה נדירה, מהדהדת, למהות הביביזם: לא אידיאולוגיה, לא ימין, לא גאווה לאומית ולא ביטחון. סגידה פשוטה. פולחן אישיות. זהו שבט של עבדים נרצעים שירקדו ויפזזו לצליליו של חליל הפתאים של מנהיגם בכל מצב, מזג אוויר או נסיבות. גם כשהביצה הסרוחה תימרח על פרצופם, הם ימשיכו לסגוד ולרקוד.
הרי הכל כבר קרה: מר ביטחון המיט עלינו את האסון הביטחוני הנורא ביותר. מר כלכלה פירק לנו את הכלכלה. קפטן אמריקה הפסיד לנו את אמריקה. על הדרך הוא פשוט עשה השמדת ערך טוטאלית למותג המצליח שקרוי "מדינת ישראל". הוגשו נגדו כתבי אישום, אבל מדובר כמובן בתיקים תפורים. מתברר שיועציו הקרובים ביותר מחלטרים עם קטאר תמורת מאות אלפי דולרים, בשעת מלחמה, מתוך הלשכה השמורה ביותר במדינה, וכלום.
השבט ממשיך לרקוד לצלילי החליל. הם ישמחו מאוד כשישוחרר חטוף, אבל השמחה תהפוך לשנאה יוקדת כשאמו של החטוף שוכחת את העיקר: את שמש העמים. כי כבודו של השליט חשוב מחיי נתיניו. קדושתן של המשפחות, האמפתיה לחייל בודד שבילה קרוב ל־600 ימים כששק מכסה את ראשו במנהרות חמאס, האנושיות הבסיסית ביותר, כל אלה נסוגים ומתנפצים מול הדבר המקודש באמת: הכבוד של ביבי. הבעיה היא שהמקום היחיד שבו עוד שומרים על כבודו של האיש הזה הוא במחילות התרעלה הביביסטית.
2. הלך היתרון האיכותי
כפי שתואר כאן בהרחבה בשבוע שעבר, במזרח התיכון התקיימה השבוע מסיבת ענק, משתה מפואר וחלוקת שלל פומבית שאליו הוזמנו כולם, חוץ מאיתנו.
אחד מסודות עוצמתה של ישראל והישרדותה במרחב העוין שבו נוסדה, הוא הקשר הגלוי והיציב עם וושינגטון. אין מנהיג במזרח התיכון או בכל מקום אחר בעולם שלא ידע ושינן בעל־פה שהדרך לוושינגטון עוברת בירושלים. אם אתה צריך משהו מהאמריקאים, כדאי לך להסתדר עם הישראלים. כך היה שנות דור. כל ראש ממשלה ישראלי ידע שבדבר אחד אסור לו לפגוע: בברית ההיסטורית והאסטרטגית הזו. ראשי ממשלה ישראלים רבים היו "מוציאים ומביאים" בבית הלבן. כך יצחק רבין, שמעון פרס, אריאל שרון, אהוד אולמרט ונוספים.
ובכן, זה השתנה. נכון לעכשיו, הדרך לוושינגטון עוברת בריאד, בדוחא, באבו דאבי ובאנקרה. הדרך לגיהינום עוברת בירושלים. ישראל הייתה יכולה פעם לאשר למדינות מקורבות עסקאות נשק גדולות בוושינגטון. עכשיו הדבר היחיד שאנחנו יכולים לסדר זה אספקת טילים בליסטיים תימניים, בשירות מהיר וכינון ישיר.
אחד העקרונות המהותיים החשובים ביותר ביחסים שהיו לנו עם האמריקאים היה עקרון השמירה הקפדנית על "היתרון האיכותי" של ישראל על שכנותיה, בכל הקשור למערכות נשק. ובכן, נדמה לי שגם זה כבר לא רלוונטי. האמריקאים יספקו לסעודים מטוסי חמקן ולטורקים סוללות טילים לטווח בינוני ולכל השאר מה שהם רוצים. המזרח התיכון כולו יוצף בעתיד הקרוב בנשק אמריקאי מתוחכם. הפריבילגיה שלנו הפכה לנחלת הכלל וקולנו לא נשמע בתוך החדר מסיבה פשוטה: אנחנו בחוץ, עם הפנים לקיר.
חשבתי השבוע על שמעון פרס. הוא זה שדיבר על "מזרח תיכון חדש". אלא שפרס, כהרגלו, הקדים את זמנו בדור שלם. כשהוא רצה מזרח תיכון חדש, המזרח התיכון היה ישן. פרס ריחף מעל האטמוספירה וחלם. בסוריה שלטו האסדים, כאן אצלנו היה יאסר ערפאת, הסכמי השלום עם מצרים וירדן החזיקו מעמד, אבל בקושי, ולא כללו את העמים, רק את המנהיגים.
היום פרס כבר איננו, אבל המזרח התיכון החדש קם מתוך העפר וקורם עור וגידים לנגד עינינו. זה כבר לא חזון. זו מציאות. הקרדיט המרכזי שייך לדונלד טראמפ, ג'ארד קושנר ונתניהו עם "הסכמי אברהם", אבל התהליך גדול אפילו מכל זה. זוהי הבשלה היסטורית שמתרחשת בבת אחת. למרבה הפרדוקס, אסון 7 באוקטובר תרם לה רבות. הטבח ההוא ניער מעל הפלסטינים את אחרוני תומכיהם. אין היום כמעט בנמצא מדינה ערבית שנלחמת עבור הקמת מדינה פלסטינית. התנאי הזה כבר לא קיים. הסעודים דורשים הרבה פחות. בסוריה ובלבנון איש לא מתעניין בזה. היחידים שממשיכים להילחם הם החות'ים.
הבטתי השבוע ברונלד לאודר, המיליארדר האמריקאי־יהודי, נשיא הקונגרס היהודי העולמי, משתתף בקבלת הפנים המפוארת בקטאר, מסתודד עם הנשיא טראמפ ומארחו הקטארי ומסתובב באירוע כחתן ביום כלולותיו. נזכרתי שלאודר היה פעם פטרונו של נתניהו. הוא השקיע מיליונים בקשר עם ביבי הצעיר, הכריזמטי, שכבש את היהדות הניו־יורקית בימיו כשגריר באו"ם.
לאודר היה מיטיבו הראשי של נתניהו באותם ימים. המקום הראשון ברשימת המיליארדרים של ביבי היה שייך לו, ללא עוררין. אנשים שהיו אז בסוד העניינים יודעים שאם לאודר היה מסכים לספר כמה כסף עבר אז בינו לבין נתניהו, זה היה מייתר את עדותו של ארנון מילצ'ן. אבל לאודר שתק.
לימים, הפך לשליחו החשאי המיוחד של נתניהו במזרח התיכון. בקדנציה הראשונה של ביבי בניינטיז היה זה לאודר שכיתת את כנפי מטוסו בשליחויות עלומות מטעמו של ראש הממשלה הצעיר. רוב העבודה נעשתה בין דמשק לירושלים. כן, גם נתניהו נמנה עם ראשי הממשלה הישראלים שדנו עם אסד האב ואסד הבן על ירידה מרמת הגולן תמורת שלום.
היום, הם כבר לא מדברים. לאודר הואשם על ידי משפחת נתניהו בכך שלא מנע את שידור התחקיר של רביב דרוקר על "ביביטורס" בימים שבהם היה הבעלים של ערוץ 10. לאודר הושלך אל מתחת לגלגלי האוטובוס הביביסטי. במשך שנים הוא התחנן לסולחה. פעם זימנו אותו למלון ניו־יורקי מפואר (נתניהו היה אז בעיר) והוא ישב בלובי שלוש שעות וחיכה שיקראו לו למעלה. לא קראו לו.
אבל הגלגל מסתובב. לאודר היה מוזמן מרכזי במשתה המזרח־תיכוני שנערך השבוע במפרץ. נתניהו נשאר בבית עם טופז לוק, יעקב ברדוגו ושאר השופרות. כך חולפת תהילת עולם. זה יכול היה להיות סתם סיפור עצוב, אלמלא זה לא היה רק הסיפור של נתניהו, אלא הטרגדיה של כולנו. יחד איתו, גם אנחנו גורשנו מהמסיבה ומהעיר. האינטרסים האסטרטגיים שהוא מכר בנזיד עדשים לקואליציית החורבן הרקובה שלו, הם האינטרסים שלנו. מפת המזרח התיכון משורטטת בימים אלה מחדש. סייקס ופיקו מתהפכים בקברם. ישראל הייתה יכולה להיות במרכז החדר, הכי קרובה לצלחת. במקום זה, היא מחוץ לחדר, מתבוססת בדמה, נחנקת בקיאה.
3. גמילה בייסורים
מה בסך הכל נדרש מנתניהו כדי לקנות את המקום הקרוב ביותר לאוזנו של טראמפ? לא הקמת מדינה פלסטינית. לא החזרת שטחים. לא פירוק התנחלויות ואפילו לא הקפאת בנייה בהתנחלויות. נדרש ממנו להבין שהמהלך הצבאי העצים בעזה מוצה. עכשיו צריך להחזיר את החטופים. את המאבק בחמאס צריך, אפשר וחובה להמשיך מיד אחר כך בדרך היעילה שבה נלחמים בטרור: מכסחת הדשא של השב"כ וצה"ל שתרד על הראשים והמבוקשים והתשתיות יום־יום, לילה־לילה. זה לא מאבק לשבועות, זה מאבק לדורות.
אבל נתניהו יודע שהפסקת המלחמה, ולו לתקופת מעבר, תפרק לו את הקואליציה. והקואליציה חשובה לו הרבה יותר מכל דבר אחר. מהחטופים, מהכלכלה, מהביטחון, מהמעמד הבינלאומי, מהלכידות החברתית. רק על עצמו האיש הזה חושב. פעם, לפני שנים ארוכות מאוד, כשכתבתי בפעם הראשונה שנתניהו הוא ראש הממשלה הראשון שאני מסקר שטובתו האישית חשובה לו יותר מטובת המדינה, רעדה לי היד. היום, זה כבר לא היד. המדינה כולה רועדת.
חשוב לציין: הכל הפיך. המצב לא אבוד. אני ממשיך להתפלל שהבינה תחזור לשכון בקדקודו של נתניהו. שהיא תצליח לעקוף את מחסומי הדרכים בדרך לשם ותחזיר אותו למסלול הגיוני כלשהו. אפשר עוד לתקן את היחסים עם הממשל האמריקאי. אפשר להחזיר את ישראל למעמדה הקודם. צריך לקבל את ההחלטה הנכונה (עבור המדינה) וללכת על זה. צריך לחשוב, לשם שינוי, על המדינה.
הסימנים, בינתיים, לא מעודדים. אני מקווה שנתניהו לא איבד את שאריות שיקול דעתו ואת יכולתו לקבל החלטות עצמאיות. באחד הדיווחים השבוע נאמר כי בדיון סגור הוא העלה חשש כי "ייתכן שניאלץ להיגמל מהסיוע הביטחוני האמריקאי". העיקר שלא ניאלץ להיגמל מהסיוע הפוליטי של הימין הקיצוני.
זה מזכיר לי שבנאום הראשון שנשא נתניהו לאחר שנבחר לראשות הממשלה בשנת 1996, בפני שני בתי הקונגרס האמריקאי, הוא הצהיר בקול גדול שישראל צריכה לפתוח תהליך שבסיומו היא נגמלת מהסיוע האמריקאי. המחוקקים האמריקאים הריעו ממושכות, כמובן. העיתונאים הישראלים (הייתי ביניהם) שנכחו במעמד, הביטו זה בזה בפנים חיוורות. להיגמל מהסיוע האמריקאי? מה הוא שתה, נתניהו?
חזרנו ארצה. התהליך שדובר בו אכן נפתח. בסיומו הוחלט שישראל תוותר על "הסיוע האזרחי" האמריקאי, אבל במקביל יוגדל מאוד "הסיוע הביטחוני" האמריקאי. באותם ימים ארה"ב תמכה בישראל בשני סכומים נפרדים: אזרחי וביטחוני. מה שקרה זה שהאזרחי בוטל והביטחוני הוכפל. יצאנו מורווחים.
בפעם הזו, לא נצא מורווחים. הסיכוי שישראל יכולה להיגמל מהסיוע האמריקאי נמוך מהסיכוי שמשפחת נתניהו תיגמל ממתנות באופן כללי, או שתחזיר את עשרות המתנות שנעלמו בכל פעם שהמשפחה נאלצה לפנות את הלשכה. נתניהו מהמר על העתיד שלנו, על הביטחון שלנו, על החיים שלנו. לא רק שהוא מהמר על כל אלה, הוא עושה את זה אחרי שההימורים הקודמים, על אותם נושאים, נכשלו והתפוצצו והתרסקו לכולנו בפרצוף. במקום להיות מגורש מהעיר, הוא חזר לקזינו.
4. לא לוותר להם
זוכרים את יוסי כמיסה? למי ששכח, הגיע השבוע פסק דינו של כבוד השופט ארז נוריאלי, סגן נשיא בית משפט השלום בפתח תקווה, שהרשיע את כמיסה בכל הסעיפים.
כדי להזכיר, מעשה שהיה כך היה. הנ"ל הפציע בשמי הביביזם לפני כמה שנים כשהטיל פצצת מימן למרכז האולפן הציבורי שלנו וסיפר שאביגדור ליברמן הציע לו פעם 100 אלף דולר כדי לרצוח ניצב במשטרה.
כל מי שערך בדיקות ראשוניות עם פרטי הסיפור ועם הביוגרפיה של המספר, הגיע מיד למסקנה שמדובר בעלילת פייק אופיינית. הבעיה היא שרק מעטים עשו את זה. כלי התקשורת של מכונת הרעל, בהנהגתה הצפויה והאופיינית של אילה חסון, הפכו את כמיסה לגיבור היום. הנ"ל כמעט עבר להתגורר באולפנה, כשמהאגף ניתכה הרעשה כבדה שאותה הוביל ינון מגל נגד היועצת המשפטית לממשלה ונגד ליברמן ונגד היקום הלא־ביביסטי כולו.
ליברמן החליט לעשות מעשה והגיש נגד כמיסה קובלנה פלילית. זה הליך נדיר אך אפשרי, שבו נאשם נשפט בדין פלילי שבו המאשימה אינה מדינת ישראל, אלא אדם פרטי. כדי לקבל את הזכות לקובלנה פלילית צריך לעמוד במספר רב של תנאים. השופט קבע שליברמן עמד בתנאים הללו והרשיע השבוע את כמיסה בכל הסעיפים, תוך שהוא מפרק לגורמים את עדותו, קובע כי הייתה לו "כוונה לפגוע" בליברמן ומקבל את עדותו של ליברמן כולה, תוך שהוא קובע שהיא מהימנה.
במקביל, פורסם השבוע בערוץ 12 תחקיר (על בסיס נתוני "פייק ריפורטר") שחשף את פרטיו של אחד היוזרים הרעילים, מסיתים, משסעים ומתועבים ביותר ברשת האינטרנט. יוזר שכינה את עצמו "judeoespanol", צבר 14 אלף עוקבים והפיץ ארס מזוקק ומזוהם באופן שיטתי ולאורך זמן.
היוזר הנ"ל התמקצע בהכפשה, גידוף, קללות ועלילות דם על משפחות חטופים. לא מדובר בביקורת. מדובר בקללות קשות, השמצות פרועות ועלילות דם. מי לא חטף ממנו: עינב צנגאוקר, אלי אלבג, ויקי כהן ונמרוד כהן, הוריו של החייל נמרוד, דני אלגרט, כרמית פלטי קציר, גיל דיקמן ורבים אחרים. השפלוּת והתיעוב בדברים שכתב עליהם מונעים ממני לחזור עליהם כאן.
אבל זה לא הכל. זה אפילו לא הרוב. את העבודה היסודית ביותר עשה המתועב הנ"ל בכל הקשור לתיאוריות הקונספירציה הביביסטיות ובעיקר "תיאוריית הבגידה". הוא בעצם פנה לתושבי העוטף, שרבים מתוכם נרצחו, נחטפו או נאנסו, והאשים אותם בטבח. "השמאל טבחו ביישובי העוטף. שיתפו פעולה עם החמאס. העבירו מידע ליחיא סנוואר", כתב, כשהוא מהדהד את תיאוריות הקונספירציה הזדוניות ביותר שזיהמו את השיח הציבורי והפכו, ברבות החודשים, לנחלת רבים ותמימים.
האיש הזה, כך התברר בתחקיר, הרבה לעסוק ב"מחתרת אוקטובר". במלאת שנה לטבח, ב־7 באוקטובר 2024, הוא כתב: "דווקא ביום קשה זה חשוב לחשוף באומץ לב את האמת האחת אין שנייה. בישראל פעלה ופועלת מחתרת שהביאה לטבח הגדול". שלושה שבועות אחר כך הוסיף: "מחתרת השמאל הייתה מוכנה וערוכה ל־7 באוקטובר. כל ההכנות, הטלפונים, הדרגות המזויפות, הנסיעה ישירות לבסיס, סיפורי הכיסוי, הרישום המדויק במחברות, העברת החומר לבכירים הישראלים וקור הרוח המצמרר, הכל מעיד שהכל הוכן מראש. לא יהיה ניתן לשקם את אמון הציבור במערכת החוק והמשפט".
הוא התקדם עם הזמן ופיתח את התיאוריות של עצמו. בנושא אלי פלדשטיין, הוא לכאורה השחיר קטעים מכתב האישום וטען שפלדשטיין הביא מידע שמוכיח שאישיות ישראלית בכירה הייתה מעורבת בטבח. הוא המשיך לדבר על "מחתרת אוקטובר" שמורכבת, לכאורה, מה"שמאל" והקפלניסטים, וטען שהיא משתפת פעולה עם האמריקאים "בניסיון לטרפד הצלחות של צה"ל ברצועה ולמנוע ממנו לגלות היכן החטופים".
לא היה גבול לדמיונו החולני של האיש: האשים את טייסי חיל האוויר שידעו על הטבח והחליטו שלא לעשות דבר "כדי ללמד לקח את הממשלה", טען כי אהוד ברק מנהל "צבא מיליציות" ורמז כי הם עשויים להשתמש בנשק, וכמובן – הרבה דיפ סטייט. למחרת הפיגוע הקטלני בבא"ח גולני האשים את "מחתרת השמאל" שהיא מעבירה מידע על מיקום לוחמינו לאיראן וגירד את תחתית החבית כשקרא לסלקציה בין משפחות החטופים, כשהוא מציע לשחרר אסירים רק תמורת חטופים מ"פורום תקווה".
אפשר להמשיך עם האשפה הזו עד סוף העיתון. ועוד לא הגענו לפאנץ'. כי התברר שמאחורי הדמות השטנית הזו לא עומד ראש המודיעין האיראני וגם לא עזמי בשארה. זה לא מבצע השפעה זר ולא מבצע תודעה של ארגון טרור. על פי התחקיר של עמרי מניב ו"פייק ריפורטר", את היוזר הזה הפעיל מורה רמת־גני שיש לו גם קרבה משפחתית לגל הירש. משפחה שכזו. אחד מופקד על טיפול רגיש במשפחות החטופים שחרב עליהן עולמן, השני מטנף אותן, לכאורה, בקיתונות של רעל וארס. ולא, הוא לא מורה באוניברסיטת ביר זית, אלא בתיכון אוהל שם.
לאחר הלם ראשוני, החליט המורה הרמת־גני ללכת על הכחשת הסיפור. שופכים את דמו. שוחחתי עם מומחי פייק ריפורטר והשתכנעתי שהראיות הדיגיטליות שבידיהם חותכות וברורות. אבל הסיפור גדול יותר ממורה כזה או אחר. זה סיפור על החיים שלנו. זה לא זוטות, רכילות או מדור פלילים. זו נפשנו. לא מזמן קבעו כלכלני הפורום הכלכלי הבינלאומי שהסכנה הגדולה ביותר שמאיימת כעת על האנושות היא מגיפת הפייק ניוז ותיאוריות הקונספירציה, שאותן מלבים יוזרים ומכונות רעל המתפשטות ברשת, בגיבוי טכנולוגי שהולך ומשתכלל ומתעצם כמו הבינה המלאכותית.
מי שעקב אחרי היוזר השטני הזה, הבין את העוצמה. הציוצים והפוסטים כתובים בדרך משכנעת מאוד, עמוסי פרטים, רוויי ביטחון עצמי. לוקחים את הגרעין השקרי, הדמיוני, עוטפים אותו בהרבה מאוד פרטים נכונים, מוכרים וידועים, מנסחים אותו בשפה של פרשן צבאי ומשגרים לחלל האוויר. ככה זה בא לעולם, נולד, יוצא לאור ומסתחרר ברחבי הבלוגוספירה עד שזה הופך לסיפור שטס מפה לאוזן, מקבוצת וואטסאפ לפורום פייסבוק, ואז אתה חוטף אותו בפרצוף בשיחה עם מכר תמים.
אני כבר התרגלתי. אני כבר לא נדהם כמו פעם כשמישהו "רגיל", סתם אזרח מן היישוב, טוען באוזניי ש"הייתה בגידה". אני שואל את עצמי איך יכולים ישראלים להאמין ש"תושבי העוטף", או "השב"כ", או "בעלה של שקמה ברסלר" או כל שאר ההזיות הללו שיתפו פעולה עם האויבים הרצחניים ביותר שלנו כדי להביא לשחיטת תינוקות בעריסותיהם. איזה מוח שטני יכול להמציא דבר כזה, אני שואל את עצמי.
ובכן, השבוע אותר לפחות אחד כזה. אבל יש רבים רבים נוספים. ויש גרועים מהם, כל אלה שמפיצים את האשפה הזו, מתהדרים בה, מהדהדים אותה. אם תעקבו אחרי ערוץ 14, תגלו שם קצות חוטים של עלילות רבות מהסוג הזה. חלקן קטנות, חלקן גדולות, חלקן בינוניות, כולן שטניות ורעילות ומשסעות ומפלגות וקורעות אותנו לגזרים.
מסקנה: כל מי שנפגע צריך להתלונן במשטרה. להגיש קובלנה פלילית. להגיש תביעות דיבה בסכומים מקסימליים. כל מי שנתקל באדם הזה צריך לזוז ולהקיא בצד. לא להשתעשע במחשבות על אלימות מכל סוג שהוא, אבל כן לעזור לאיש הזה להבין שאחרי מה שהוא עולל לחברה שלנו, הוא יוקא ויוקע ממנה. כי לפשעים האלה צריך להיות מחיר. גם פלילי, גם ציבורי. אין ברירה אחרת. את מכונות הרעל האלה אנחנו חייבים לנצח, ולא בנקודות. בנוקאאוט.