זאת, על פי החוק לשלילת אזרחות ממחבלים המקבלים תגמולים מהרשות הפלסטינית. יש לי צרבת רק מלכתוב את הפוליטיקלי קורקט הזה. אני רוצה לראות את האנשים שרצחו את בני עמי - בעולם הבא עם כל הבתולות המדומיינות שלהם, בדין של עונש מוות.
בארצות הברית הגדולה, אחותנו, ידידתנו, השראתנו, המדינה הנאורה בעולם - קיים עונש מוות. מדובר בדין. הוא נעשה בצורה מסודרת ומקובלת. למה אנחנו, בשנת 2025, בשבוע שבו מציינים 600 ימים למלחמה ששילמנו עליה את המחירים היקרים מכל, צריכים להסתפק ב"תהליכי גירוש מחבלים אזרחי ישראל"? מה זה השטויות האלה?
איך ייתכן שלמען "זכויות אדם" - כשלא מדובר פה בבני אדם, אלא במחבלים - אנחנו כל הזמן נאלצים להתקפל בתוך עצמנו ולהסביר לעצמנו למה זה בלתי אפשרי? מי עוד בימים כאלה מוכן להעניק תנאים למחבלים רצחניים שנכנסים לתאי הכלא שלנו, מתעצמים שם, נחשבים לשהידים, ויודעים שהם ייצאו בעסקאות כי אנחנו מקדשים את החיים? כמה סמרטוטים אנחנו יכולים להיות? וזה עוד לפני שפתחנו את הטיפולים הרפואיים שהם מקבלים פה על חשבון המיסים שלנו.
צדק, כן. מילה כזו שבמדינה שלנו כנראה כבר איבדה משמעות אמיתית, כי יותר חשוב לכל מיני יאיר גולנים להפיץ עלינו שטויות, שמבלבלות את המטרה של כולנו – לנצח את הטרור. ואת הטרור לא מנצחים עם "תהליכי גירוש למחבלים אזרחי ישראל". טרור מנצחים בכוח. משום שכוח מכבד רק כוח. עונש מוות למחבלים, אתמול, שלשום, אחרי 7 באוקטובר בטוח. התפכחו פה, לא? אחרת הם יתרבו וימיטו עלינו אסונות נוספים אם לא נמית אותם. עם כל הכבוד ל"תהליכי גירוש מחבלים אזרחי ישראל". יאללה, כמה חארטה.
השולטת
מנהיגי עולם ואזרחי עולם כאחד הציגו השבוע אחדות. אחדות גברית, אחדות פנימית, אחדות עם עומקים. האחדות הזו נסבה סביב גבר אחד בעולם. ביומיום הוא נשיא צרפת, ביום שלישי הוא היה גבר שחטף מאשתו. כן, כן, גם העובדה שאתה עמנואל מקרון לא נותנת לך הקלות מהאישה.
מעבר לכך שזה רגע צהוב, או רגע שלזמן קצר ממלא בשלוות נפש ומעיד על כך שגם למנהיגי עולם יש עניינים בנישואים, הדבר הכי עלוב בכל האירוע הזה הוא ממש לא הסטירה, אלא הזלזול של הנשיא מקרון בצרפתים ובאזרחי העולם, שצפו בניסיון עצוב לשנות את הנרטיב עם הספין הכי ישן בספר, שלפיו מדובר בהתבדחות.
האירוע הזה מושך באופן טבעי למחשבה סביב נשים של מנהיגי עולם. לשאלה עד כמה הן משפיעות ועד כמה הן לא. אז זהו, שהן משפיעות בהחלט. בדיוק כפי שהאנשים שקיימים בחיי כולנו משפיעים עלינו, סביבה היא אירוע משפיע, ובוודאי שגם האדם שלו נישאת.
קופי טו גו
השבוע סולקתי מבית קפה. החטא: ישבתי עם מחשב נייד. מסתבר שיש בית קפה כזה שלא מאפשר שיישבו בו עם מחשבים ניידים בשעות הערב. הוא כמובן בית הקפה היחיד שהיה באזור, בדיוק כשהייתי חייבת להרביץ מרתון של זומים.
אם לדייק, אז לא בדיוק סולקתי. הודיעו לי בנעימים שעתיים לפני כן. יענו – התראה. אבל העלבון. אנשי המחשבים הניידים בבתי הקפה, אנחנו קהילה. מה יהיה עלינו? האם אנחנו בדרכנו חזרה הביתה? או שמתחיל פה תהליך שסופו עבודה מספסלי הרחוב?
עד אז מצאתי בית קפה אחר, שקיבל את המחשב הנייד שלי ובעיקר הכיל באהבה את כל התלונות שלי על שאירע לי. בלילה, אחרי שסיימתי לעבוד, חזרתי לזירת האירוע הראשונית – לבית הקפה הקודם, זה שאוסר על מחשבים ניידים. היה חצי ריק. קארמה איז אה ביץ'.
התרעות פיקוד העורף