שנים רבות מדי רדף אותי אבי המת כמי שדורש ממני מנוחה נכונה. הוא נכנס ויצא מחיי ללא שליטה ובאין מפריע. זה היה מסע ארוך, מייגע, מרעיש ומטלטל, עד שמתישהו במהלך השנים האחרונות, בשנים שבהן הפכתי למבוגר מאבי בעת מותו, הוא החל נמוג בתודעתי ותפס את מקומו לצד המתים האחרים בחיי. מעולם לא טענתי שאני הבחור היחיד בן 25 שאביו מת ללא התרעה מוקדמת ובטרם עת.
אני מודה שניצלתי לעתים רחוקות ומדודות את משלח ידי ואת האוטונומיה שניתנה לי בבחירת נושאי הכתיבה, וכתבתי עליו כאשר חשתי שליבי עלול לפקוע אם לא אעמיד אותו למשפט הקוראים כדי שיבינו אותו, אותי ואת הטלטלה העזה שהסיטה את משפחתנו מדרך המלך והפילה עלינו תוגה שממנה אנחנו עדיין מנסים להחלים. אמי בחרה בחיי אלמנות עד מותה, וגם אם המילה בחרה אינה מיטיבה לתאר את החלטתה, הרי שיצא לי לסעוד פעמים אחדות בחברת הגברים שאיתם יצאה; כיצד אומר זאת בנימוס? הם לא התגוררו בסביבה הכללית של קרסולי אבי.
ממרחק הזמן והתובנה אני רואה מדוע סירבה להתעורר לצידו של ישיש זה או אחר ולגלות להפתעתה כי שיניו עשו את הלילה בכוס מים. אבי מת בגיל 55. 1.80 מ' גובהו, 85 קילו משקלו, עיניו כחולות ואת בלוריתו המקלישה איזן בתבונה של גבר בעל הכרה אסתטית. ביום שבו התעורר החשש שהוא חולה, הוא הקיף את הפארק הלאומי ברמת גן בריצה קלה בבוקר.
אילו חי, היה אבי בן 100. הוא נולד ב־4 ביוני 1925. אני זקוק לרגעי ריכוז נדירים במהלך היום כדי לזכור אותו במיטבו. זה קשה ובעיקר מייאש, משום שאני רואה כמה ניכר חסרונו בחיי ילדיי, שגדלו ללא סבא אבנר ועם התחליף העגום שהיה אבא רון. אין לי ספק שהם היו שונים. חדורים בערכי משפחה, אהבה ועזרה הדדית. אי אפשר שלא לציין שאביו משה, סבי, מת בגיל 96, משעמום, מדלות וזילות החיים בבית האבות שאליו נמסר למשמורת ושם נשכח סר וזעף. כמו כן, קשה להתעלם מהעובדה שאחות של סבא, דבורה, מתה בגיל 102, צלולה ובהירת עין עד יומה האחרון.
בתנאי פתיחה כאלה לא היה מוגזם לצפות שאבי יחצה את גיל 80 בהליכה ובבריאות טובה, אבל גנטיקה היא סוג של רולטה, ואריכות ימיו של האב אינה הבטחה לאריכות ימיו של הבן. רוב חבריי לא הכירו את אבי. רציתי לכתוב: לא זכו להכיר, אבל מי אני שאקבע עבורם זכות מהי. משום שלא הכירו, לא ראו ולא שמעו; לא נחשפו לשמחת חייו העולצת, לחוש ההומור המיוחד שלו, ליכולתו הנדירה להתחבב על הזולת במהלך פגישה אחת ולצורך המייאש שלו לעזור למי שנקלעו לדרכו. זה נטל בלתי נסבל לנהל את חייך במנותק ממי שטביעת הדנ"א שלו כה רלוונטית למי ומה שאתה.
אבי לא היה מגדולי האומה, אבל הוא היה פטריוט ישראלי גדול. למרבית פועלו אני מודע מ״קליידוסקופ״, ספר זיכרונות שכתב כאשר נשבר ליבו אחרי מלחמת יום כיפור וכל מה שהיה קודם לא היה יותר. עד היום אני מקבל תגובות מקוראים שנתקלים בספר במחסני עודפים או בחנויות לספרים משומשים ומזהים את עצמם בסיפור חייו של צבר שלא החמיץ אף מלחמה, לא ויתר על השלום והתנדב בגיל 17 לצבא הבריטי, לחם בצפון־אפריקה, יוון ואיטליה, נשאר עד יום הניצחון על גרמניה וממנו מיהר להתייצב ב״הגנה״ ואחריה בפלמ"ח ובפלי"ם, שבמסגרתם ליווה שיירות לירושלים והעלה מעפילים מקפריסין.
שנים מאוחר יותר, עמוק בעידן האינטרנט, התעקשתי למצוא סימוכין לסיפורים שסיפר על עצמו ולפעולות שבהן השתתף. לא פליאה אחזה בי כשמצאתי עדויות תומכות במעלליו בזיכרונות של ישראלים בני זמנו, אלא השתאות וגאווה. כמו הסיפור על תפקידו כאיש פלי"ם שקפץ מסירה קטנה עם חבל קטן שהיה קשור לחבל גדול ושחה איתו - הוא היה כדג במים אף שבשנים שבהן הלכנו לים הוא פיתח סגנון חתירה מיוחד שבו שחה מבלי להכניס את ראשו למים כדי לא לחרב את בלוריתו המקלישה, שנחשבה בעיניו סבוכה ונוכחת - אל החוף בקפריסין כדי לחבר את החבל לספינה שהטילה עוגן לטובת הפליטים שהובלו לפלשתינה. מצאתי עדות לשהותו, בדיוק כפי שכתב, בספינת מעפילים שאחד ממלחיה מת בלב ים ועדות נוספת שאכן היה במשוריין בדרך לירושלים.
נדמה לי שאני פטור מלכתוב כמה אהבתי אותו, כמה הוא חסר לי וכמה קצר היה הזמן שיצא לנו להיות ביחד כאנשים מבוגרים. למרות החסר הנורא הזה, שלפעמים אני מוצא את עצמי מתריע את ילדיי מפניו, הוא הספיק למזוג לי את כוס הבירה הראשונה שלי, את כוס היין וגם סיגריה שעישנתי במחיצתו לא נראתה בעיניו כעבירה על החוק. אבל יותר מכל ובלי מילים, למדתי ממנו את ההבדל הקריטי בין טוב ורע, מהם חיי מוסר, יושרה אינטלקטואלית מהי וכיצד לא שופר גורלם של מי שאינם משקרים ומרמים.
ועדיין אינני יודע מה נותר לכתוב עליו בהתחשב בעובדה שכתבתי עליו כמה פעמים ברבות השנים בעיתונים שונים. עילות היו לי בשפע; לפני כמה שנים נתקלתי במפת פקיסטן בבניין שהוא בית הספר לרפואה ע"ש פרופ' איוב אומאיה. עבור מי שרופאים אינם אלוהיו וברבות השנים פיתח כלפיהם יחס חשדני מהול ברתיעה, פרופ' אומאיה היה מגדולי חוקרי ומנתחי המוח שפעלו באמריקה.
איוב חאן אומאיה מת ב־10 ביולי 2008, בביתו באסלמבאד, פקיסטן, מסיבוכי מחלת אלצהיימר. בן 78 היה במותו. הוא עמד בראש מחלקות רבות לניתוחי וחקר המוח באמריקה. הוא נחשב מנתח בחסד עליון. זה אינו דבר של מה בכך לחטט במוחו של חולה המוטל לפניך ולדאוג שיקום מהניתוח מבלי שאיבד את יכולת הדיבור או את היכולת להניע את גפיו. עיקר עבודת המחקר שעשה אומאיה, שעל אודותיה ניתן לקרוא ב־200 מאמרים רפואיים שפרסם בירחונים הרפואיים הנחשבים ביותר, עסק במחסום המונע מכימותרפיה הניתנת דרך הווריד להגיע למוח ולהשפיע על הגידולים המתפשטים בו.
כינויו היה "המנתח המזמר", מכיוון שהיה זמר אופרה מקצועי, טנור ערב כפי שסיפרו לי, שנהג לשיר אריות לפני ואחרי ניתוחים שערך לשמחת חוליו, בני משפחתם ועמיתיו הרופאים. הוא שיחק את עצמו בסרט "השֶמן של לורנצו" ("Lorenzo’s Oil") בהשתתפות פיטר יוסטינוב, סוזן סרנדון וניק נולטי, על ילד החולה במחלה חשוכת מרפא שהוריו מתגייסים להציל אותו וממציאים תרופה המאריכה את חייו. כאשר צלצל הטלפון בדירתנו בלוס אנג'לס בספטמבר 1980 בשעה השמורה לשיחות טרנס־אטלנטיות, ידעתי מה ייאמר: שהגידול שהתגלה במוחו של אבי, שנותח בהצלחה בבילינסון חודשים ספורים קודם לכן - חזר והתפשט. כעת נקראנו להציל את שלא היה ניתן להציל.
הנה מונח שאינכם רוצים להיתקל בו: גליובלסטומה. אם חלילה נאמר השם בקשר למישהו היקר לכם או חלילה בהקשרכם, המלצתי היחידה היא לברוח להרים או לחשוב כיצד להעביר בצורה הטובה ביותר את תשעת החודשים עד שנה שנותרו לכם לחיות. אבי חי באשליה שאהיה שותף במעשה אמיץ אך בלתי אפשרי: לקצר את חייו. הוא לא סלח לי על כך. הוא סירב למות כשהוא מוטל, מנותק וקרוע מעולמו, בפיג'מה כחולה באחד הבתים הללו ששמם מתחיל ב"בית", והצביע עליי בידו ועשה תנועה שהגדירה את אכזבתו ממני.
ביקשתי מכתב באנגלית רפואית עם צילומי הרנטגן. אינני מכיר צילום דוחה ומקפיא דם יותר מסי־טי של המוח וגידול בו. התיישבתי על הטלפון וחייגתי למרכזים הרפואיים הגדולים באמריקה. דיברתי עם פרופסורים בטקסס, סלואן קטרינג, ברקלי, וושינגטון. כולם, עד האחרון בהם, אמרו לי בטלפון: ילד, לא היינו עושים את זה לאבינו.
במהלך החיפוש הסיזיפי הגעתי לפרופ' אומאיה בבית החולים האוניברסיטאי בוושינגטון הבירה. אומאיה המציא דרך לעקוף את מחסום הכימותרפיה באמצעות מאגר גומי קטן הנקרא Ommaya Reservoir, שאותו השתיל מתחת לעור הקרקפת מעל הגידול והזריק את התרופה ישירות למאגר שטפטף אותה בשיהוי מבוקר. כ־20 חולים סופניים שרדו את הטיפול החדשני שלו. חלקם חיו חמש שנים נוספות, שהן חמש שנים יותר משהיו לאבי. נרגש ונסער התקשרתי הביתה ואמרתי: יש תקווה.
זה היה בצהרי אביב כאשר הרופאים יצאו למדשאה בבילינסון ואמרו לנו שלאבי יש גידול ממאיר במוח. כולם חשבו כיצד להביא את אבי לסוף טוב, ואני חשבתי ששום דבר לא נגמר טוב אצלנו. מה שהרג אותי היה העובדה שאבי ראה את זה מגיע והאימבצילים שהקיפו אותנו, המשיכו לשכנע אותו שהכל יהיה בסדר. שיוצאים מזה.
רוב הציורים והצילומים בחדר העבודה שלי הם של אנשים מתים. מבחינת נדל"ן אנחנו משפחה עשירה. חצי מבית הקברות בנחלת יצחק שלנו ורבע מקריית שאול. אף פעם לא אשכח את אחת מהחברות הטובות של הוריי, שהתקשרה אליי הביתה ברמת חן, בליל גשם שוטף, כאשר עזבתי את מיטתו כדי להתקלח, ואמרה לי בקולו של רפי גינת בימי הכריזה שלו במשחקי מכבי תל אביב: "אבא שלך גמר". זה המקסימום שהאישה הצליחה לחלץ מעצמה? אבא גמר? למה לא "רון, אבא נפטר", או "רון, יש לי חדשות קשות". אלו אינן אמירות שעליך להיות אפלפלד עבורן. עם כל הכבוד לטולסטוי, לא כל המשפחות אומללות בדרכן. לנו המציאו משהו מיוחד. אין מלחמה שאבי לא התנדב אליה. בסוף הוא מת במיטת סוכנות מברזל בצבע אפור מחליד עם אחיות משועממות שפגשו את המוות ארבע פעמים בלילה.
הבאנו את אבי לוושינגטון. מנתח מתמחה עיראקי סייע לאומאיה בניתוח. האירוניה של האיוש הכירורגי לא נעלמה מאבי: חולה ישראלי מנותח בוושינגטון על ידי פקיסטני ועיראקי. מניתוח מוח שני במהלך שישה חודשים, קם אבי ועזב את בית החולים על רגליו. בצירוף מקרים נדיר הסתבר שבהדסה עין כרם התארח אותה שנה נוירוכירורג בעל שם, קולגה של פרופ' אומאיה שהכיר את אופן השימוש במאגר: פרופ' וולף קירש. במקום להישאר באמריקה, הרחק מביתו, חבריו ובני משפחתו בנסיבות קשות ביותר, הייתה לאבי אופציה לשוב הביתה, בתנאי שפרופ' קירש ייתן את הסכמתו לאומאיה לטפל באבי בירושלים. בשיחה טלפונית בין השניים בנוכחותי, נתן פרופ' קירש את הסכמתו. עם ברכתו של אומאיה - שבנו לישראל.
אני זוכר את המסדרון, את המחלקה, את חדר הרופאים, את פרופ' קירש ואת הרופאים הישראלים שהקיפו אותו כדי ללמוד, דברי אלוהים חיים. יש רופאים המתנהגים כבני אדם; אחרים כסגניו של אלוהים. קירש היה גבר קירח, שערו הדל כסוף, הוא היה שזוף ואתלטי, והוא היה האדם היחיד בחיי ששקלתי להכות למוות. קירש ישב בחדר כאשר נכנסנו. לא לחיצת יד. לא שלום. עוד מפגש עם מת־חי. הוא הביט בצילומי הרנטגן, קרא את סיכום המחלה והניתוח, בדק את המאגר בראשו של אבי ואחר הטיל את הפצצה: הוא שינה את דעתו. הוא מעריך את פועלו של ידידו אומאיה, אך כעת הוא גרס כי כדאי לנו להניח לאבי למות. לתת למחלה לסיים את מהלכה. הבטתי באבי בניסיון ללמוד אם הבין את האנגלית הרפואית של קירש. הוא הבין. הוא קם, לבוש במעיל הקורדרוי החום האהוב עליו ומכנסי ג'ינס שתלו עליו אף שהחגורה הייתה מהודקת עד החור האחרון. הוא חייך, יצא מהחדר והלך לשבת על ספסל במסדרון. נשארנו פעורי פה מול קירש והרופאים הישראלים.
רופאים ישראלים לא דיברו כך עם חוליהם. רופאים ישראלים דאגו להדגיש את החיובי. לא להרפות מהתקווה ולא לכבות את האור. אמרתי לקירש מה חשבתי על המהפך הדרמטי בדעתו. שהוא משך את התקווה תחת רגליו של אבי. זה לא היה הזמן והמקום לעשות סקנדל. זה היה מהמקרים הללו שאין מה לעשות כשהם ניחתים עליך. רגע אחד אתה חי ובשני אתה מת. במכונית בדרך לשפלה, כשאני נוהג בווליאנט 66' השמורה של אבי שישב לצידי, טפח אבי על כיס חולצת הג'ינס שלו. הוא כבר התקשה לדבר אבל הצליח לומר: תעודת הפטירה שלי. אחרי שלושה חודשים הוא מת.
כאשר החלטתי מה אכתוב על אבי, הבנתי שכעיתונאי ולא רק יתום, עליי להביא דבר מה חדש בעל ערך. החלטתי למצוא את ד"ר וולף קירש. לא תחקיר דגול בעידן גוגל. האפשרות המיידית שעלתה: הוא מת. אבל הוא פרופ' לביוכימיה, מנתח ראש ומנהל המכון למחקר, לימוד ונוירוכירורגיה בלומה לינדה, קליפורניה. מצאתי את כתובת המייל שלו ושלחתי לו מכתב שבו הצגתי את עצמי, את עיקרי המקרה ואת העובדה שאני עיתונאי הכותב על אביו. קירש ענה לי.
"הרשה לי קודם לתקן את התרשמותך לגבי הסכמתי לטפל באביך", כתב לי קירש. "ד"ר אומאיה מעולם לא פנה אליי בעניינו ומעולם לא הסכמתי לטפל בו בכימותרפיה באמצעות המאגר. התרופות שבהן השתמשו אז לגידולים במוח, היו רעילות ביותר. לא חשבתי שכימו באמצעות המאגר תהיה טובה לו. יש לי ניסיון רב עם גליובלסטומה, ואני אחד מהחוקרים המובילים בתחום. אני זוכר שפגשתי את אביך בקליניקה בהדסה. התרופות שבהן השתמשו באותן ימים, היו גורמות לסיבוכים רבים, התקפים אפילפטיים, והיו פוגעות באיכות החיים שנותרו לו. לא היה כל שינוי בדעתי לגבי הטיפול במאגר, ודעתי לא השתנתה גם היום. מדוע הבאת את אביך אליי להדסה ולא נשארת בטיפולו של אומאיה בוושינגטון? האם אביך חי בישראל באותה עת? אנא הסבר מדוע חפצת לקבל טיפול לאביך ממני בהדסה? גליובלסטומה הוא עדיין גידול סרטני שאין לו תרופה וברוב המקרים מעדיפים הרופאים לא לגרום לחולים נזק נוסף. אנא בדוק את העובדות לאשורן".
נשמתי עמוק ושלחתי לו מייל נוסף שבו העמדתי דברים על דיוקם, כולל העובדה שקירש הוציא את אומאיה המת ואותי שקרנים, חידדתי את שאלותיי והמתנתי. חלפו ימים ועקבותיו של פרופ' קירש נעלמו. שלחתי לו מייל לסיכום. אולי תסכימו איתי שבהתחשב בעובדות שפרסמתי כאן, הייתי ונותרתי מאופק ומנומס. ישראלים מגיבים בחומרה רבה יותר על דיילות שאינן מגישות להם יין מספיק מהר.
"לא היינו שבים לישראל אלמלא ענית בחיוב אחרי המאמץ, הנסיעות הקשות והכסף שהוצאנו...אני מבין כיצד זה אינו עניין מרעיש להפוך את דעתך מול חולה נוטה למות שאינו פציינט שלך. אני מודה שאין זה קל כלל להיצמד לאתיקה העיתונאית שלי ולשים את מותו של אבי בפרספקטיבה נכונה ללא תרעומת. לא אחרוג מהתנהלותי האתית המנומסת כדי לחלץ נקמה מילולית מאוחרת על התנהגות לא תקינה. מה גרם לך לשנות את דעתך, קנאה מקצועית או סתם יום רע בירושלים, הכרזתך נטולת האמפתיה בנוכחות אבי ובפניו הייתה דוגמה לרפואה קלוקלת והתנהגות לא אנושית. אני מבטיח לך שאנהג בך טוב יותר משנהגת באבי. אצטט את דבריך בדיוק נמרץ".
בשנים הרבות שחלפו מאז למדתי לחלוק על קביעתה של סוזן זונטאג שמחלה היא מטפורה. מי שהכירו אותי טרם מותו של אבי יודעים לספר עד כמה השתניתי מהצעיר תאב החיים והנמרץ שהייתי. ככל שאני משתדל לזכור את אבי במיטבו, הולכת דמותו ונמוגה. קל לי יותר משום מה לזכור אותו על סף מותו מאשר בבריאות טובה. אבל זו כבר המחלה שלי
התרעות פיקוד העורף