"לא זוכר" הופך להיות לא רק תירוץ משפטי אלא גם דרך לשמור על שלמות הזהות הפנימית. כשאדם חי עשרות שנים עם תדמית של שליטה מוחלטת, הודאה בזיכרון מדויק של מעשים בעייתיים היא למעשה הודאה בכישלון הזהות הזו. מה שמעניין הוא שנתניהו כנראה לא משקר במובן הקלאסי - הוא יוצר מה שאפשר לקרוא לו "זיכרון מותנה", שבו המוח פשוט לא מאפשר לו לגשת למידע שמערער את התפיסה העצמית שלו. זו מעין הגנה פסיכולוגית אוטומטית, שבה הזיכרון הופך להיות סלקטיבי לא מבחירה מודעת, אלא כמנגנון הישרדות של האגו.
מתוך ניתוח התנהגויות קודמות של נתניהו, ברור שהקו בין מציאות לדמיון אצלו חמקמק, והיכולת שלו לשכנע את עצמו בדברים שלא היו או שכן היו היא פנומנלית. זה נוטה להתרחש במיוחד אצל אנשים עם מה שפסיכולוגים מכנים "נרקיסיזם גרנדיוזי" - אישיות שמבוססת על תדמית עצמית מנופחת שדורשת הזנה מתמדת. כשהמציאות מאיימת על התדמית הזו, המנגנון ההגנתי הראשון הוא "עיוות קוגניטיבי" - שינוי אקטיבי של הזיכרון והתפיסה כדי להתאים אותם לנרטיב העצמי. בניגוד לשקרן רגיל שיודע שהוא משקר, אצל נתניהו התהליך הופך להיות אוטומטי ולא מודע - הוא באמת מאמין לגרסה המעודכנת שהמוח שלו יוצר.
זו לא רק אסטרטגיה פוליטית – זו תגובה קיומית. ברגע שבו דונלד טראמפ לוקח קרדיט על עסקת החטופים, רונן בר מציג אותו כמאיים על שלטון החוק, והיועמ"שית מבקשת עיכוב – נתניהו מאבד שליטה תודעתית. ומול אובדן שליטה – מגיע אקט של שליטה מוחצנת. מהלך שנראה במובהק כמו "אני כאן. אני קובע. אני לא שואל אף אחד".
אבל דווקא בעדות – כשאין במה להתפאר ואין מצלמות שמכתיבות את הקצב – נחשפת הדמות העירומה: לא מי שלא זוכר – אלא מי שלא רוצה לזכור. והשאלה שאנחנו צריכים לשאול היא לא רק האם נתניהו שיקר או התחמק – אלא האם אפשר להמשיך להאמין לדמות שיוצרת נרטיבים כל כך משכנעים, עד שהיא עצמה כבר לא מזהה את הגבול בינם לבין המציאות.
התרעות פיקוד העורף