היה זה אירוע מלהיב שהתקיים ב־5 ביוני, תאריך היסטורי בתולדות המדינה. על הבמה רקדו ושרו בוגרי י”ב, מחזור ל”ב של קריית החינוך "מעיין שחר" בקיבוץ עין החורש. עשרות צעירות וצעירים, בני 18, מיישובי עמק חפר, חגגו על הבמה לעיני בני משפחותיהם את סיום לימודיהם במפגן מרהיב של שמחה ותאוות חיים. לא פשוטה להם הפרידה מבית הספר, מחברים, ממורות ומורים. לא פשוטה המחשבה שזהו זה, נגמר, מתפזרים, כל בוגר לדרכו. לצד השמחה היו גם דמעות של דאגה. חשש מפני הבאות.
בעודי מתמוגג למראה החגיגה, נשאוני מחשבותיי אל 5 ביוני ההוא, פרוץ מלחמת ששת הימים. 58 שנה חלפו מאז, אבל איך אפשר לשכוח? הייתי אז בבסיס חיל האוויר בחצרים. מטוסינו המריאו בזה אחר זה, משמידים על הקרקע את חילות האוויר של מצרים וסוריה. מעגלי שמחה התארגנו ספונטנית למשמע הבשורה: הר הבית בידינו! יהודה, שומרון, הגולן, סיני, הרצועה. העולם כולו שיגר לעברנו גלי הערצה. יהודי ברית המועצות התמלאו גאווה ורוח ציונית. דגלי כניעה לבנים הונפו בערים ובכפרים הערביים.
לא היו ימי התרוממות נפש לעם ישראל כימים ההם, שבהם צה”ל הדף בשישה ימים את צבאות מצרים, סוריה וירדן. מרחבי המולדת נפתחו להמוני ישראלים, להתחברות עם הכותל המערבי, מערת המכפלה, שילה, בית אל. היו אלה גם ימים של החמצה גדולה. במקום להחיל מיד את ריבונות ישראל על השטחים המשוחררים, החלו בצמרת השלטונית התלבטויות ודיונים. עלו ספקות: איך נוהגים בתושביהם הערבים? השאלות מעסיקות אותנו ואת דעת הקהל המערבית, גם הידידותית, עד היום וביתר שאת.
האם צריך להזכיר שעד 1967, כשיהודה ושומרון היו תחת שלטון ממלכת ירדן, ורצועת עזה תחת שלטון מצרים – רעיון “המדינה הפלסטינית” לא היה על הפרק כלל? הבעיה צפה ועלתה מאז שהוכפפו לשלטון צבאי ישראלי, והחלו היסוסי הממשלה: שטחים תמורת שלום. יש להדגיש: לא כל כך כדי להקים עוד מדינה ערבית לעם פלסטיני מומצא מאז, אלא בעיקר כדי להסיג את ישראל לקווים שמלפני המלחמה, לוותר על פירות ניצחונה המזהיר והצודק, ולסכן באופן מוחשי את עצם קיומה. לא תהיה לנו עוד הזדמנות כפי שהייתה לפני 58 שנה. לא יהיו לנו עוד ניצחונות מוחשיים, כניצחון ההוא. מלחמת “חרבות ברזל” מוכיחה זאת יותר מכל.
התרעות פיקוד העורף