מסכמים עוד שבוע מדמם. קשה. עמוס בשכול. מה זה בכלל לסכם? בשביל כותבי הטורים, הצייצנים, שדרני הרדיו, הפובליציסטים וחובבי הפאנלים — זה עוד סיבוב של התלהמות. עוד סחורה חמה למריבה בטלוויזיה, עוד מונולוג נוזף ברשת, עוד קליק, עוד לייק. אבל עבור המשפחות שהשכול פרץ אליהן הביתה, זה לא סיכום. זו התחלה של חורבן. אין עוד ארוחות משפחתיות בהרכב מלא. אין שמחות. אין חגים. אין עתיד רגיל. רק מסע ארוך של כאב, חסר מילים.
הם נפלו. החיילים, הלוחמים, המילואימניקים, האנשים הכי טובים שלנו. אלה שביום אחד הפכו לתמונה. החייכנים, האוהבים, המתנדבים, שרצו קדימה בלי לעצור. הם נפלו כדי שנמשיך לחיות כאן. כדי שתהיה פה מדינה. כדי שהרעיון הפשוט, שלעם היהודי מגיע בית ריבוני, ישרוד גם את הסופה הזאת. הם נפלו כדי להשיב את החטופים. להציל חיים. להחזיר את החיילים שנלחמו באותו יום ארור. את האזרחים שנחטפו לפני יותר מ–600 ימים. אני כותב את המספר הזה ולא מאמין. שש מאות ימים. והם עדיין שם. אוי לבושה. עבור המטרות הללו הם יצאו והקריבו. גיבורים.
ודווקא בשבוע הזה, שבו אנחנו מתכנסים עם העצב והכאב, הממשלה מתכנסת כדי לרצות את מי שלא מוכן לקחת חלק. לא באחריות, לא בשירות, לא במאמץ הלאומי. האנרגיה הפוליטית של ממשלת ישראל כולה מוקדשת לחוק אחד: איך לא לגייס. איך להשאיר את המצב הקיים. איך להבטיח שהשתמטות המונית תמשיך להיות חוקית.
אפשר לשים רגע בצד את הקרקס התמידי סביב היועצת המשפטית לממשלה ונשיא בית המשפט העליון. אפשר גם להתעלם לרגע מהעובדה שמחירי התחבורה הציבורית קפצו בתוך שבועות בצורה שערורייתית, שמלחמות הכנופיות הופכות את הרחוב לזירת קרב, שהכבישים הפכו לזירת מוות יומיומית. אפילו את העובדה שח"כ דוד ביטן כבר מודה בפה מלא שהממשלה נכשלה בלא מעט תחומים, גם את זה שמים בצד. בימים נורמליים, די באלה כדי להפיל ממשלה או לשלוח את חבריה לעשיית חשבון נפש עמוק.
אבל לא השבוע. השבוע הזה הוקדש לחיפוש נוסח יצירתי שיאפשר לעשרות אלפים לא להתגייס, ולהמשיך לקבל תקציבי מדינה. וזה לא שהציבור החרדי מיתמם או מסתיר את עמדתו. להפך. הוא מצהיר בגלוי: לא יהיה גיוס. לא יהיו סנקציות. לא יהיו פשרות. לא עכשיו. לא בעתיד. לא ללומדי תורה, לא למי שלא לומד תורה, לא לאף אחד. זו תפיסת עולמם. זו אמונתם. ויש להם כוח פוליטי. והם יודעים להשתמש בו.
אנחנו מפסידים, ההסתה עובדת
מי שעוקב אחריי ברשתות החברתיות יודע שאני מקדם תכנים של אנשים שנאבקים על שמה הטוב של המדינה, וגם הצגת תיעוד של מחאות אנטישמיות/אנטי־ישראליות ואירועים שבהם ישראלים ויהודים מותקפים ברחבי העולם. למרבה הצער הנתונים מגבים את מה שניכר ברשתות: שונאים אותנו בעוצמה שלא נראתה שנים.
אנחנו מפסידים בקרב הזה, אף על פי שאנחנו בצד הצודק. בין השאר כי במשך שנים משרד החוץ הוזנח: לא אויש בכלל או אויש על ידי אנשים בלתי ראויים. גם היום רבים בממשלה לא מדברים אנגלית, לא יודעים איך העולם נראה מבחוץ, לא מבינים תקשורת בינלאומית, ובקיצור לא קשורים לאירוע.
התוצאה בלתי נמנעת: אנחנו מפסידים. ההסתה עובדת. ישראלים מותקפים פיזית בחו"ל. בעלי עסקים מסרבים לשרת אותם. אוניברסיטאות סוגרות דלתות. ארגוני ספורט מתרחקים. חברות מסחריות מוחקות שיתופי פעולה. אנחנו נהפכים מוקצים. לא בגלל מה שאנחנו עושים, אלא כי לא הסברנו את עצמנו ביעילות. מי שמזלזל בדעת הקהל, שלא יתפלא כשיום אחד יגלה שאין לו קהל בכלל. זה הכיוון שאנחנו שועטים אליו.
התרעות פיקוד העורף