את סבתא שלי חיתנו בגיל 13. אני יודעת שזה סיפור מוכר ולא משהו שזעזע מישהו בימים של אז, כך היה נהוג בחלק מהתרבויות וגם בראשית ימיה של המדינה הזו, לא הערימו יותר מדי קשיים על מי שביקש לעשות כך. מספיק שהייתה מתייצבת הנערה באחד מסניפי הרבנות בתוך צריפי העץ המתפוררים ומכריזה "אני בהיריון", גם אם הדבר היה שקרי לחלוטין. במבצע קדש כבר היו לה שתי בנות, אריאלה, בכורתה, ואמי, שבדיוק נולדה וכבר הייתה על סף מוות, כי הסתבכה עם קרינות הגזזת של אז.במלחמת ששת הימים היו לה ארבעה ילדים, שתי בנות ושני בנים. אני זוכרת את סיפוריהם על שקי החול שביקשו מהם לאסוף, ואיך הניחו אותם על מפתן ביתם בלוד. גם את תמונתו הגדולה והבלתי נשכחת של משה דיין, שנתלתה בגאון על הקיר המרכזי בביתה של סבתי (לצד הבאבא סאלי) אני לא שוכחת. במלחמת יום הכיפורים כבר סיימה ללדת את חמשת ילדיה ועצרה. קצת לפני כן לקח אותה סבי לראות את הסרט "קזבלן" בקולנוע ואחר כך הלכו למסעדה, כך חגגו את סיום הילודה הזו. על אותה המלחמה כמעט לא דובר בביתנו, היא כל כך כאבה, בחזית, בעורף ובלבבות ההורים השכולים, האלמנות והילדים שנותרו יתומים, ומכל חלון שני בשכונה נשמע בכי. "משכנים" (מסכנים), לחשה סבתי בכל יום זיכרון וצפירה, "חבל", הוסיפה, ובא השקט.אל מלחמת שלום הגליל שלחה את שני ילדיה, אחרי ויכוח אימתני בינה לבינם. לא על עצם גיוסם ושליחתם אל החזית, זה לנח"ל וזה לחיל האוויר, אלא על כך שעמדה בפתח הבית עם המון קופסאות אוכל, עוגיות וסירים מלאים, כדי שיהיה לכל הגדוד, ובניה אמרו שאף נהג אוטובוס לא יעלה אותם, ובין הנשק לקיטבג אין מקום. בסוף היא ויתרה, ואחרי שבירך אותם סבי שילכו בשלום וישובו לשלום, שילמה בקשיש לאיזה נהג תובלה, וזה הוביל להם את כל הסירים צפונה. במלחמת המפרץ כבר נולדו רוב נכדיה, בהם אני. הייתי בת שנה אז, כן, אני ילידת 90', אל תתנשאו מעליי בגלל זה. שנים שאמי ז"ל סיפרה על גלילי הניילונים וניירות הדבק שבהם ציפו את הקירות, עוד הרבה לפני שהיה ממ"ד. גם על קופסאות השימורים, שנשארו לה עד 1995 דיברה, ובעיקר עליי, שבשעה שתינוקות אחרים בכו, אותי הכניסו אל עריסת החירום וכבר הושטתי ידיי מעלה, לא כדי שירימו אותי, כדי שייתנו לי בקבוק מטרנה. וכשסיימתי אותו, קיבלתי עוד אחד, ועוד אחד, ועד שלא הקאתי ובאה צפירת ההרגעה מנחמן שי, לא הפסיקו להאביס אותי. יכול להיות שסדאם אשם בעודף המשקל שלי.את ילדותי ליווה הפחד הגורף מאוטובוסים מתפוצצים, מחבלים מתאבדים בתוך פיצריות בירושלים, דיזנגוף בתל אביב שהפך לפצצה מתקתקת ותמונות חיילים על מסך, שהופיעו רגע אחרי שאבי סימן לי ולאחותי "ששש" רציני עם היד. גם את אסון המסוקים אני זוכרת, ואת האבל העמוק שירד על המדינה הזו, ואת הבלון הכחול על אדן החלון כדי לזכור את רון ארד, ואת קולו של בעז שרעבי שר "כשתבוא", ואת קולו של יוני רועה ב"פרי גנך" וגם את היום ההוא שבו הפכתי לנערה וצפיתי בסרטון סנאף אחד, שהתגנב איכשהו למחשב הראשון שהיה לנו, ובו תמונות רבות שצולמו בזירה עקובה מדם, רגע אחרי עוד אוטובוס שהתפוצץ. דקות אחרי המקרה עוד רכנתי מעל האסלה והקאתי את חיי, הייתי אז בכיתה ו' או ז', ומראות כאלו יכלו לשתק גם איש בן 40 ו־50. גם את צעקות הוריי זה על זה אני זוכרת. שניהם האשימו את כניסת המחשב הביתה, ואחרי שנרגעו, ושלפו את התקע מהחשמל, הכריזה אמי "אין יותר מחשב בבית הזה", ואבי עמד ומלמל "אבל איך זה הגיע למחשב? אולי שולחים לנו וירוסים מהחיזבאללה?".במלחמת לבנון השנייה סבתי נפלה לדיכאון קליני, כי שנים מעטות קודם לכן איבדה את סבי, שהיה עולמה, ולא התאוששה מכך. עם כל חייל שנפל, בגלל המחדלים הרבים שהיו שם, הביטה בתמונתו של סבי, שנתלתה ליד תמונתו של משה דיין ושל הבאבא סאלי, וציוותה עליו לשמור על החייל ולשים אותו בכיסא הכבוד לידו וליד מלך מלכי המלכים.כשהסתיימה המלחמה, האלצהיימר נכנס בה חזיתית וראינו כולנו איך היא הולכת ודועכת, ובוכה ומספידה את עצמה בעודה בחיים עד שנדם ליבה ועלתה השמיימה. ב־7 באוקטובר, בשש וחצי בבוקר, חיבקתי את בתי בת השנתיים, את אחייניי ואחותי בתוך הממ"ד בביתנו בראשון. הבטתי על בתי משחקת עם בני דודיה וחשבתי לעצמי ש־24 חודשים היא על האדמה הזו, וכבר חוותה קורונה ואזעקות. ועכשיו אני מביטה בה, ועוד שנתיים חלפו, והיא חוותה יותר מזה. אם תשאלו אותה, היא תספר לכם מה זה טיל, מי שולח אותו, מי מגן עלינו, איך הממ"ד עוזר לנו ולמה הפחד הוא רגש מובן אבל כשנכנסים לממ"ד הוא צריך להישאר בחוץ. אה, וגם על אביב אשר היא תספר לכם, הילדה ש"הלכה לאיבוד" וכשציירנו לה ציורים - היא, אחותה ואמא שלה חזרו הביתה. ואת יומן המלחמות ההזוי הזה אני כותבת בידיעה ברורה שגם לבתי יהיה יומן כזה וסביר להניח שגם לבתה. כי מה יש לעשות? הלוקיישן פה לא חביב במיוחד, ואת שווייץ כבר תפסו לנו. הריצות והשהיות בממ"ד מבהילות נורא, בין שבתי ישנה ובין שהיא ערה ומסדרת את הבובות על המיטה. בכל זאת ואף שאני משדרת רוגע, ביד אחת אני מצמידה אותה אליי וביד השנייה עורמת כריות על שתינו, כאילו שזה מה שיציל אם יפגע טיל חלילה. וכשאני שומעת את הבומים מעלינו, אני מבטיחה לעצמי שכשהמלחמה הזו נגמרת, אני מקבלת את הצעות העבודה שהוגשו לי בתאילנד, ומקימה שם מערך של סדנאות כתיבה לישראלים שהיגרו, כי די, אף אחד לא חייב לחיות ככה.ואז האזעקה מסתיימת, ופיקוד העורף מאותת שאפשר לצאת מהממ"ד. ואני מחכה עוד חמש דקות ליתר ביטחון ורק אז אנחנו יוצאות. ועל המרקע טייסים, נווטים, מתדלקים, גולני, גבעתי, חיל האחזקה, יחידות המודיעין, השב"כ, המוסד, הצנחנים, ואפילו עובדי הרס"ר שכבר חמישה שבועות לא רואים בית. ואני צופה בהם, כמו כל העולם, אבל ההבדל הוא שהעולם מקנא ואני מתגאה, שלא לכתוב מתנשאת. אין רעות כזו, אין ערבות הדדית כזו, ואין התבגרות מהירה כזו, שמאיצה כמו F16 בין האדמה לשמיים.כולנו עדיין פצועים, הלומי קרב ומדממים מאותו אוקטובר נורא, אבל יש להודות על שזכינו, בדורנו, בימינו, לראות הגנה כמו זו, שליחות ואהבת הארץ, שורשית, מולדת, עמוקה כל כך, שחשבנו שהלכה, דעכה ונעלמה.לא יודעת, אולי אני תמימה או לא שוחה בחומר, אבל בלילה ההוא של 7 באוקטובר בכיתי את חיי והייתי משותקת מפחד. לא מחמאס, אלא מאלו שראו את הפרצות הרבות בגדר שלנו: רוסיה, סין, קוריאה הצפונית ואיראן.היום, על אף האזעקות הרבות והשינה הלא רציפה, אני ישנה בטוחה הרבה יותר, ואת נדודי השינה משאירה למי שרוע ודם מרווים את צימאונם.סבתא שלי נולדה בין מלחמות, אמי נולדה בין מלחמות, אני נולדתי בין מלחמות, וגם בתי נולדה בין מלחמות. כך שלא משנים הדורות, לא הימים וגם לא הדרכים, דבר אחד נשאר יצוק, בטוח ומובן כל כך, העובדה שכל מקום שאליו נלך, נלך לארץ ישראל.
התרעות פיקוד העורף