זו תופעה שאנחנו מזהים גם במחוזותינו אצל פרשנים וכותבים, שלכל הפחות חלקם בעלי רזומה פרשנות צנוע בהרבה מזה של פרידמן. מאז 7 באוקטובר התרגלנו לראות פרשנים, דוברים וכותבים באולפנים וברשתות החברתיות שפעם אחר פעם מצייצים בביטחון, מנתחים מהלכים בפסקנות, חוזים את העתיד, טועים – ואז ממשיכים כאילו כלום. לא חשבון נפש, לא התנצלות. ממשיכים בשלהם.
דווקא המלחמה מול איראן, שהסתיימה בניצחון אדיר של ישראל וארה"ב, מהווה מבחן תקשורתי לא רע וסמן ברור ממי נכון לצרוך פרשנות וניתוח – ובעיקר ממי לא. אותם פרשנים (עם מירכאות ובלעדיהן) ידעו לחזות שאין מצב, אין סרט, אין סיכוי שטראמפ יסכים לתקוף את מתקני הגרעין האיראני. שיחסיו עם נתניהו רעועים, שנתניהו פחדן, שטראמפ "צ'יקן". לא פורדו ולא שמורדו. בטח לא נתנז ואספהאן. פשוט כלום. הנה כמה ציטוטים מהשבועות ומהחודשים האחרונים.
תום פרידמן נאלץ להודות לבסוף ב־2008 בריאיון ל"ניו יורקר": "Yes, I really screwed up". ועדיין לא איבד מיוקרתו, בטח שלא אצל אותו קהל שבדרך כלל חושב כמוהו. כך גם אותם טועים שממשיכים באולפנים, בעיתונים, בטוויטר, כאילו דבר לא התרחש. בלי בדק בית, בלי הפקת לקחים ובלי אחריות. ועדיין, יש משום מה קהל שמוכן לקנות מהם את הסחורה, חרף השגיאות הגסות. בעולם ה"פרשנות" אין מנגנון פורמלי לעונש על פרשנות שגויה. אלא אם כן מדובר בהטעיה חמורה ומכוונת, וגם אז הפגיעה היא בעיקר במונחי מוניטין. אבל הגינות מקצועית, יושרה אינטלקטואלית וצניעות הן חובה ולא מותרות.
אין בושה לשגות, יש בושה בהתבצרות בטעות ובהכחשה. ככל שהבימה שניתנת לפרשן רחבה יותר, גדלה חובתו וחובת מזמיניו לשידור או עורכיו לבדק בית לכל הפחות, אם לא הפסקת שימוש בשירותיו. ברור כי טור דעה או פרשנות אינם כתבה חדשותית אלא עמדה וזה בסדר גמור, אבל אין בכך פטור מהצורך ביושרה. טעיתם? אמרו שטעיתם, אל תתחבאו מאחורי מילים ושורות חדשות. אגב, גם תשובות כמו "לא יודע" ו"אין לי מושג" הן אופציה.
התרעות פיקוד העורף