שבועות של דשדוש, אינספור ניסיונות גישור, שיחות חשאיות והצהרות פומביות - המתווה שעל השולחן עבר שינויים והתאמות, אך בשורה התחתונה, עמדות הצדדים נותרו קבועות במקומן.
לפי ההצהרות הגלויות, הפערים בעינם: חמאס דורש ערבויות ברזל לכך שהלחימה לא תחודש כל עוד מתנהלים מגעים על תנאי סיום המלחמה. הוא מתעקש לקבל, כתמורה להחזרת כלל החטופים, סיום רשמי של הלחימה, נסיגה מלאה של כוחות צה"ל מהרצועה, שיקום רחב היקף של עזה - תוך שהוא נותר ברצועה, לא מוגלה ולא מפורז.
ייתכן שההבדל לא נמצא בהצהרות, אלא דווקא בפרטים הקטנים - אלה שלא פורסמו, לא נמסרו ולא דלפו. טראמפ, בניגוד למתווכים שקדמו לו, לא מסתפק בניסיונות גישור - אלא מביא עמו מעורבות פוליטית ישירה ונכונות להציב הצעות חד-משמעיות. בהודעתו האחרונה הוא הדגיש כי מדובר בהצעה סופית, שהועברה דרך קהיר ודוחה, וכי אם חמאס לא ייענה - "זה רק יחמיר".
האם האופטימיות הנשיאותית נשענת על הבנות שטרם פורסמו? מאוד ייתכן שכן. העובדה שישראל מסכימה למתווה הכולל לוח זמנים ממושך של הפסקת אש בת 60 יום, ללא התחייבות לחידוש מיידי של הלחימה - עשויה להתפרש, בעיני חמאס, ככניסה לשלב מעבר שלא כולל את הפתרון הסופי אך כן יוצר שקט זמני בפועל. ייתכן שזו בדיוק הפשרה: לא הודעה רשמית על סיום הלחימה, אך גם לא התחייבות ישראלית לחידוש מיידי שלה.
בחמאס, מאידך, ממשיכים להציב את אותם תנאים. אך העובדה שהארגון טרם דחה רשמית את המתווה, אלא הודיע שקיבל ובוחן - מעידה על כך שאולי נבחנת אפשרות לנסח התחייבויות בצורה עמומה, כזו שתאפשר לשני הצדדים לטעון לניצחון פנימי מבלי לוותר באמת על עקרונותיהם. זה קרה בעבר - ויכול לקרות גם עכשיו.
בסופו של דבר, ייתכן שהמרכיב המשמעותי ביותר הוא טראמפ עצמו. בניגוד למתווכים אחרים, הנשיא האמריקאי מביא עמו כוח פוליטי, אמביציה מדינית - ובעיקר: רצון להציג הישג מהדהד - ובקרוב. מבחינתו, הפסקת הלחימה בעזה אינה רק יעד אזורי - אלא חלק ממערך רחב יותר של עיצוב המזרח התיכון מחדש.
אם שופטים לפי ההצהרות - העסקה רחוקה מתמיד. אך דווקא השתיקה, ההתנסחות העמומה והנכונות של טראמפ לקחת בעלות אישית על התהליך - הם שעשויים לשנות את התמונה. הפרטים הקטנים שנותרו במחשכים, ההתחייבויות שאולי הובטחו - הם שעשויים להפוך אשליה להזדמנות.
התרעות פיקוד העורף