האזעקה האחרונה של המלחמה, שלוש וחצי שעות לאחר הפסקת האש - ואני בדרך לאמי בת ה־96 בחיפה. נהג המונית, שלוקחת אותי מתחנת חוף הכרמל למרכז חורב, עוצר בשולי רחוב פרויד. מחפשים מקלט.
עד כאן, תתפלאו, אין לי טענות למדינת ישראל. קשה למגן קבוצה כה גדולה של מי שמתקשים בתנועה. מי שרוצה לדאוג להם לביטחון מלא חייב למגן את כל המתחם. חלק מהקשישים גם כלל אינו מודע למצב, ולא יבין מדוע מבהילים אותו ומפרים את שגרת הבוקר השלווה שלו.
אמי נאלצה לעבור למחלקה הסיעודית לפני כשלושה חודשים, כשמעדה, שברה את עצם הירך והפכה מאישה גאה ועצמאית למרותקת לכיסא גלגלים. רוב הדיירים במחלקה כבר בני 90 פלוס, אבל בקומה התחתונה של אותו מבנה חיים קשישים צעירים מהם בערך בעשור, עדיין עצמאיים ברוב תחומי החיים, למעט אלה שמדינת ישראל, מדינה מתעללת בחסרי ישע, מרחיקה אותם מהם. במקום לתת להם הזדמנות להיאחז בחיי השגרה ככל יכולתה, היא יורקת בפרצופם של הורינו.
רק השבוע חבר התקשר עם סיפור על אחד הבנקים הגדולים בישראל. אביה של אשתו, יהודי יקר וצלול שעבר כבר את גיל 100 (!), הפקיד חלק מכספו בפיקדון שעליו קיבל ריבית זעומה. הוא פנה למוקד השירות, ביקש להיטיב את התנאים ונענה שהדבר אפשרי רק בפגישה פיזית בסניף. איך יגיע לסניף? הן לא מדובר בסניף הסמוך למקום מגוריו, זה שהכיר כל חייו ונסגר כמו רוב סניפי הבנקים באשר הם. מדובר באחד הסניפים הבודדים בעיר מגוריו שעדיין מקבל קהל.
לו היה משקיע אותו הבנק בשירות אישי למי שמתקשים לקבל שירותים אונליין אפילו אחוז אחד ממה שהשקיע כדי לפאר את אותם שירותים, דיינו. אלא שבנקים, למרות הפרסומות היפות שלהם, אינם מחויבים ללקוחותיהם הקשישים, אלא רק לשורת הרווח שלהם. המדינה היא שאמורה לכפות עליהם הענקת שירות מינימלי שיותאם ויונגש לאוכלוסייה הזו, ההולכת וגדלה.
סחיטה באיומים
חבר אחר העביר אליי מכתב שנשלח לקשישה בת 93, על ידי אחת העיריות הגדולות במרכז הארץ. איתרע מזלה של הגברת וביתה נפגע מטיל באחד המטחים הראשונים ששוגרו מאיראן. המכתב מונה את הליקויים במבנה ודורש מבעלת הדירה כל מיני משימות של איסוף שברים, תיקון סדקים, חיזוקים למיניהם ועוד פעולות שהיו גורמות גם לבן 40 להתקשות, לא כל שכן לאישה בת 93.
קראתי את המכתב והתפלצתי, אפילו נגעלתי. למה? כי זכור לי שהראש של אותה העיר מיהר אל החורבות מיד לאחר הנפילה, הצטלם כשהוא מסייע למשפחה להתפנות - והכל באפוד זוהר ששמו מתנוסס עליו. חבל רק שכשכבו המצלמות הפכו הדיירים שלו מיקירי העיר למושא לאיומים מצד פקידיה.
וזה עוד השלטון המקומי, זה שמקובל להניח לגביו (ולרוב בצדק) שהוא קשוב יותר לאזרחים ומתפקד טוב בהרבה מאשר השלטון המרכזי, קרי מדינת ישראל.
כמו בן סורר
עוד מעט יסתיים פסטיבל איראן: נציגי מס רכוש ילכו, הפוליטיקאים ישכחו, העיריות - יהיו כאלה שימשיכו לסייע ויהיו שלא, בתי המלון יפונו ותושבי תל אביב, באר שבע, בת ים, חולון וחיפה ימצאו עצמם במעמד המפוקפק של תושבי כפר עזה וקריית שמונה: נופלים בין הכיסאות.
בתוך אלה, אוכלוסיית הקשישים תופקר שבעתיים: בהכללה נאמר שרובה לא יודע להגיש בקשות אונליין, ואין לו את היכולת ללחוץ על פקידים, להיאבק על זכויותיו או לעיין כהלכה במסמכים שנוסחו על ידי עורכי דין כך שיהיו נהירים עד כמה שפחות לאדם הסביר. נזכיר: מדובר באנשים שבנו את המדינה, במי שלחמו לעצמאותה או עלו אליה ולחמו על קיומה. גידלו כאן ילדים בתנאים לא פשוטים, חוו מלחמות, שילמו מיסים ועוד. מגיע להם יותר, הרבה יותר.
אלא שמדינת ישראל נוהגת בהם כילד שמפקיר את הוריו, משליכם מעליו לעת זקנה, שוכח להם את כל שעשו למענו, עובר על הציווי החמישי מעשרת הדיברות.
התארכות תוחלת החיים גורמת לעלייה במספר הקשישים החיים בינינו. רובם לא יכול לאמץ טכנולוגיות שהפכו עבורנו לטבע שני. במדינות שלהן אנו רוצים להידמות הוקמו עבורם משרדים ממשלתיים מיוחדים, ונחקקו למענם חוקים שקובעים, בין היתר, חובה בכל מוסד ציבורי שעבר לעבודה מקוונת להחזיק נציג אישי שאיתו ניתן להיפגש פנים אל פנים או לשוחח בטלפון.
גם בישראל, בממשלה הקודמת, הייתה שרה כזאת שעשתה את מלאכתה נאמנה. רק שאחרי הבחירות היא הוחלפה במי שכל מעייניה נתונים לביסוס כוחה במפלגתה. הקשישים (כחלק מאוכלוסיות שלהן אמור לדאוג משרדה) הם האחרונים שמעניינים אותה.
התרעות פיקוד העורף