טראמפ ונתניהו אינם שני מנהיגים של ממש, אלא שתי דמויות ביזאריות בנסיבות קיצוניות, ואין לדעת לאן הם הולכים. מצד אחד, טיפוס ילדותי, גס רוח וחסר מודעות, שזקוק לעירוי חנופה על בסיס שעתי. מצד שני, ראש כנופיה שמוכן לשלם פרוטקשן לראשי שאר הכנופיות (המכונות "מפלגות") ובלבד שיימלט מאחריות ומכלא. רק כך ניתן להבין את ההמתנה בת השעות בטיסה לוושינגטון. דרעי הבהיר שאם הוא לא נותן לו את ליטרת הבשר שלו עכשיו, אין לנתניהו ממשלה לחזור אליה.
יש עוד שנה פלוס עד הבחירות, וראש ממשלה שבטוח בעצמו לא פותח במרוץ בהול של קמפיין בחירות בכל הארץ, ששיאו שופוני בבית הלבן. הסכנה הגדולה ביותר מבחינתו היא התפכחות קהלים משולי מעטפת הימין. לא משום שראשי הכנופיות מאמינים לו, אלא משום שהם שהאמינו בו כמי שיתחזק עבורם את הקואליציה כפרה מניבה, ומתברר שזרמי המעמקים שלאחר המלחמה עשויים לטרוף את הקלפים.
אלה הם ימים של התפכחות מהצלחות המלחמה על רקע הכישלונות בעזה ובאיראן. חמאס עדיין בשטח והאיראנים לא במתח. איש אינו יודע מה המרחק שלהם מפצצה או מארסנל של טילים הרסניים, והם לוקחים את הזמן שלהם בדיאלוג מול טראמפ. בינתיים נחשפים נזקי המלחמה האישיים והלאומיים, ויש לנתניהו סיבות טובות לחשוש שהמעבר מנכס לנטל יקרה מהיום למחר. לכן, קמפיין הבחירות בישראל ובארצות הברית נערך כבר עכשיו, כשנתניהו שולט בלו"ז הפרלמנטרי, לפני שקמים עליו החרדים, המתנחלים והזעם המאחד של כל המחאות.
רוב הציבור, כולל מצביעי ימין, מבין שביבי מורח זמן על חשבון החטופים ומשפחותיהם לטובת רווח אישי ומפלגתי ברמה של רוע אגואיסטי מזוקק. הפעם נדמה שנתניהו מסתכן בתגובה ציבורית, שתתייג אותו כרשע ואכזר על חלשים. אותה הארה ציבורית עשויה להתהפך עליו מוקדם משחשב, ונחשול ההתנגדות בהפגנות וברשת יביא אותו למחוזות הגירוש מגן העדן המשוריין והמזוין שיצר לעצמו.
יש מוסכמה שאומרת שפוליטיקאים או מדינאים המבצעים טעויות שבגינן נהרגים אנשים לשווא אינם עומדים לדין על מעשיהם. אני מקווה שהגענו כיום בישראל לרמת הבגרות האישית והאנושית הדרושה כדי להתחשבן עם האחראים. לא רק ברמה הפוליטית, גם הפלילית.
התרעות פיקוד העורף