היום הראשון והחשוב של הביקור כמעט עבר לו. בנימין נתניהו ודונלד טראמפ נפגשו ונועדו יותר משעתיים – ושום דבר מהמצופה לא קרה. להפך, התמונה התחילה להתבהר – וזאת לא הייתה תמונת ניצחון היסטורית. בעוד נתניהו ואנשיו נהנו בחברת טראמפ, המשלחת הישראלית למשא ומתן הזיעה בדוחא ללא פריצת דרך.
חמאס – מסתבר – לא זרם עם הלו"ז ולא התכוון להתגמש כדי שנתניהו וטראמפ יספיקו לצאת בהכרזה עד המראתו של כנף ציון חזרה לישראל ביום חמישי בערב. גם המנהיג הסורי, אחמד א־שרע, מסתבר, לא טופל דיו ולא לגמרי התרכך בעקבות הסרת הסנקציות האמריקאיות ממדינתו. הוא המשיך להעלות דרישות בתמורה לצעדי נורמליזציה עם ישראל. אומנם האמריקאים עושים עבודה מאומצת בנושא, וקיים סיכוי ריאלי לתחילת התהליך המדיני בין ירושלים לדמשק, אבל גם ההישג הזה טרם הבשיל.
הבשורות לא הגיעו גם בהמשך, גם כאשר – לפתע ונגד כל כללי המסורת – טראמפ שוב הזמין את נתניהו לבית הלבן, לפגישה שנייה בתוך פחות מ־48 שעות. הם שוב חרגו מכל נוהל אפשרי ושוב – כמו בפגישה הראשונה – לא יצאו לעיתונאים המתלווים לנתניהו במסעו.
הביקור כולו התנהל מתחת לרדאר, מאחורי דלתיים סגורות וללא תוצר פומבי מובהק. מי שציפה לבשורות – חווה אכזבה. האפקטים הוויזואליים שנהוג לתרגמם כאינדיקציות להצלחה או לאי־הצלחה, הפעם הסתכמו בתמונה של נתניהו שמחזיק כובע אדום ועליו הכיתוב "טראמפ צדק לגבי הכל" עם חתימתו של טראמפ - ובתמונה של טראמפ מחזיק את המתנה שקיבל מנתניהו: שבר טיל איראני שעוצב למזוזה.
בשונה מהקהל שהתבונן מהצד, לא קיבל את מה שציפה לקבל ויצא מאוכזב – גורמים שבמהלך ימי הביקור היו קרובים לבלייר האוס ולמה שהתרחש בו ובבית הלבן טוענים למהלכים גדולים שנרקמו, לדינמיקה אישית יוצאת דופן בין המארח לבין האורח ולקשר ישיר בין שני המרכיבים הללו. נתניהו הגיע לוושינגטון כדי לוודא שהוא וטראמפ מדברים באותה שפה על שורה של סוגיות שעבור נשיא ארצות הברית הן פוטנציאל להישג מדיני, בעוד עבור ראש הממשלה הישראלי כל אחת מהן היא צורך אסטרטגי קיומי: עזה, איראן, סוריה – סדר העדיפויות נתון לפרשנות.
נתניהו הוא, ללא ספק, בעל קסם ואומן רטוריקה – ועדיין, קסם ורהיטות בלבד, ללא עבודה קשה, לא מבטיחים הצלחה, ובעיקר לא הצלחה לאורך זמן מול אדם כמו דונלד טראמפ. ובכן, נתניהו עשה עבודה קשה ומאוד לא מובנת מאליה כדי לכבוש את ליבו של הנשיא האמריקאי. מערכת היחסים בין השניים נמצאת כעת בשיאה. אבל בששת החודשים האחרונים נרשמו עליות וירידות חדות – שלא לדבר על השנים האחרונות.
במשך כמעט כל הכהונה הראשונה של טראמפ הוא היה אחד הנכסים המדיניים הבולטים של נתניהו. ואז – בדמדומי הקדנציה של הנשיא האמריקאי – קרתה שורה של נפילות, כאשר רבים סברו שירח הדבש הזה נגמר ולא יחזור. באו הבחירות לנשיאות 2020, ההפסד של טראמפ והברכות של ראש ממשלת ישראל לג'ו ביידן המנצח. ואם לא היה די בכך – חיסול מפקד כוח קודס, הגנרל קאסם סולימאני, שהפך מאחורי הקלעים לרגע שפל ביחסי ישראל–ארצות הברית, אך בעיקר – ביחסי טראמפ־נתניהו. אף על פי שזה לא היה חד־משמעי, ורבים בממשלו סברו אחרת, טראמפ החליט כי ישראל לא לקחה חלק פעיל דיו במבצע – והטיל את האשמה על נתניהו.
התוצאה – נתניהו נבעט החוצה ממעגל הקרובים. נדרשו לו זמן ומאמץ לתקן – והוא תיקן. עתה, עם שובו של טראמפ לבית הלבן כנשיא המכהן, ועם המערכה מול איראן, שכבר צברה קונצנזוס אמריקאי, שני המנהיגים שוב מוצאים את עצמם באותו צד של הבמה – ויש הטוענים כי היחסים התחממו הרבה מעבר לנקודת השיא שנרשמה לפני הקרע של שנת 2020.
מסע השכנוע שהוביל ראש ממשלת ישראל מול נשיא ארצות הברית התחיל מהנקודה שבה טראמפ לא רצה לשמוע על שום פעולה שאיכשהו תיחשב כטביעת אצבעות אמריקאיות – מה שעלול להוביל לפגיעה בכוחות או בכלים של צבא ארצות הברית. מבחינת טראמפ, אילו זה היה קורה – הסיפור כולו נגמר. מבצע השכנוע הסתיים כעבור קצת יותר משבוע בהופעה בשמי איראן של המפציץ האמריקאי B2.
המפציץ חיסל לא רק את החלק הנכבד של המתקן הגרעיני בפורדו – הוא גם סיכל את שאריות הקרח האחרונות שעוד נותרו ביחסי טראמפ־נתניהו. המערכה מול איראן העניקה לטראמפ את מה שכה חיפש מהרגע הראשון של הקדנציה השנייה בבית הלבן: את תמונת הניצחון.
סביר להניח שבזה השקיע נתניהו את מלוא המאמץ במהלך ימי ביקורו בוושינגטון – ביצירת קו אחיד ללא פערים בינו לבין דונלד טראמפ. כל עוד הנשיא רואה את המצב עין בעין עם ראש הממשלה הישראלי – או שתהיה עסקה כפי שנתניהו רוצה אותה, או שלא תהיה בכלל.
התרעות פיקוד העורף