אני חש תחושות עמוקות של תסכול, כעס והתגברות אובדן האמון בממשלה - שאמורה לדאוג לי, לבריאותי ולרווחתי.
התחושות הללו מתעצמות בימים שבהם יש שילוב של טרגדיות, וכשבכל יום נהרגים חיילים במלחמה, שאת סופה מי ישורנו.
בתחילת השבוע, ביום שבו נהרגו שלושה חיילים, חייל נוסף נפצע באורח קשה וחייל אחר נטל את חייו במו ידיו לאחר שלא עמד בלחץ - עסקה הממשלה בהחלטה פוליטית שמעוררת תחושת חוסר צדק והפקרה שלי, של ילדיי ונכדיי.
ההחלטות על חיינו, לשבט או לחסד, אינן נמצאות בידי גוף דמוקרטי, אלא בידי רב זה או אחר, שעם כל הכבוד (ולא תמיד יש כבוד) לא נבחר על ידיי, אבל הוא הקובע את עתידי ואת עתיד ילדיי ונכדיי.
ילדיו ונכדיו של אותו רב אינם נמצאים בסיכון, כמובן. הם יכולים להתריס, קבל עם ועדה "נמות ולא נתגייס", בידיעה ברורה שלא ימותו. מול המצלמה הם קורעים את צווי הגיוס ומשליכים אותם לאסלה.
וביום הקשה של תחילת השבוע עושה הממשלה סלטות לאחור במאמציה למצוא פשרה ולקיים את חוק ההשתמטות. הרי ברור שהחרדים לא יעזבו את סיר הבשר, לא יוותרו על תקציבי ענק, על סבסוד המעונות, על כספים שמוזרמים אליהם למרות החוסר הקיים למימון שיקום בית החולים סורוקה, למשל, בית חולים המטפל בחיילים פצועים שאתרע מזלם והם אינם במגזר שלעולם לא ייכנס מתחת לאלונקה.
ובין כל הביזיונות של ממשלה זו מתבלט הביזיון שהתחולל באותו יום כואב ועצוב, כאשר נציגי המילואימניקים התשושים והשחוקים - שחייהם עומדים על עברי פי פחת ונפשם פצועה, חלקם איבדו את פרנסתם וחלקם מתמודדים עם משפחות מתפרקות - לא הורשו להיכנס לכנסת, ואלה שנכנסו - סולקו בתואנה זו או אחרת.
בשנתיים האחרונות אני נשבע לעצמי שלא להיכנס לפוליטיקה באכסניה הזאת, אבל קשה להתאפק. אני חש שהממשלה שאמורה לשמור עליי מנצלת אותי, דופקת אותי, מתנהגת אליי כאילו הייתי אידיוט, הופכת אותי לפרה חולבת, ומקריבה את חירותי ואת חיי חיילינו הגיבורים חדורי המוטיבציה על מזבח השלטון - וכל כך כואב לי.
התרעות פיקוד העורף