הסדר ידוע מראש: קודם ארבה, אחר כך עוני. אבל הימים הם ימי שיבוש עמוק, כך שהסדר ממילא מופר. העוני כבר כאן, ובקשר לזיהוי החרק שראיתי כמה פעמים ברחובות ירושלים אני לא סגורה.
איזה יופי של דבר, מעשר. ליד הקופה הם כבר התרגלו למצוא מגדלים של מוצרים. הם יודעים שאינם תוצאה של רישול או זלזול בעבודתם. פשוט הכל יקר מאוד. מי כמוהם יודעים. הם חיים ממשכורת מינימום. ויש עוד נער אחד שעובד בחנות בשכונה. בכל פעם שהוא רואה שיש מישהו שלוקח משהו הוא שותק ומשלם מכיסו. זו הזדמנות טובה לשלוח לו חיבוק.
הארבה הזה מסתכל עליי, ואני רק יכולה לקוות שזה חרגול מדושן. ארץ ישראל כבר חטפה את המכה הזאת הרבה אחרי המכה השמינית במצרים: פעם אחת בעת שלטון האימפריה העות'מאנית באביב 1915, כשהארבה הגיע בנחילים עצומים והשמיד כל מה שנקרה בדרכו. הוא פגע קשות במרחב שבין סוריה, לבנון וארץ ישראל, שבהן גוועו אלפים ברעב ובמחלות. הקבצנות גדלה וכמוה שיעור התמותה. מכת הארבה החריבה את מקורות הפרנסה, והצטרפה למשבר כללי שנגרם ממלחמה, גיוס כפוי ועוד.
הפעם השנייה הייתה בשנת 1955, כשנחילי ארבה הכו בעיקר באזור הנגב ובמטעים וגידולים חקלאיים. מצב חירום הוכרז במשקים.
אני נזכרת בשיר שכתבה בת כיתה בספר הזיכרונות שלי: "ארבה קטן נחמד, שאל בקול נפחד: 'למה כולם קוראים לי ארבה? הרי אני אחד'", אבל החרק הזה לא מעלה בי כל אמפתיה. מה שכן, אני מתנחמת בטוב שיש בנו, כי כל אחד ממי שמניתי - עובדות ועובדי הסופרמרקט שמעלימים עין, בעל החנות שמשאיר אוכל למי שהפכו בן לילה לנזקקים, הנער מהחנות וכל השאר - ממלאים את המצוות החשובות בעיניי.
"לֹא תְאַמֵּץ אֶת־לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת־יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי־פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת־יָדְךָ לוֹ", מספר דברים; "אפילו עני המתפרנס מהצדקה - חייב לתת צדקה לעני אחר לפי כוחו", משולחן ערוך; "הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות. המפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות", מהתלמוד הבבלי, שקורא להגיד גם מילה טובה; ולא פחות חשוב: "לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב", מספר משלי. על גברים ונשים כמוכם העולם עומד.
התרעות פיקוד העורף