אחרי כשנתיים של מלחמה שעדיין לא רואים את סופה, הגיע הזמן לומר את האמת: רצועת עזה הפכה לעיי חורבות, שני מיליון תושבים נותרו חסרי בית, תלויים בסיוע הומניטרי. צה”ל אומנם הכריע את מרבית צבא חמאס, אבל אותו חמאס נורא ואכזר חי וקיים וממשיך לגבות מאיתנו מחיר דמים יקר. ו־50 חטופינו, 20 מהם בחיים, נמקים אי שם במנהרות חמאס. עדיין יש בינינו הממשיכים להלך כמו בחלום ליל קיץ עם אשליה שהנה, בעוד קצת לחץ צבאי, אנחנו מגיעים ל”ניצחון המוחלט”.
הסיפור השני מתייחס לתופעה בלתי מובנת, שעדיין קשה להבין איך חלפה מעל ראשינו ללא תגובה. בשבוע שעבר ראינו את שגריר ארצות הברית, מייק האקבי, מתייצב בבית המשפט, בעת משפטו של נתניהו, עם בובה של באגס באני בידו, כשהוא מסביר: “זה יוצא דופן שראש הממשלה במשפט בזמן מלחמה ובזמן משא ומתן על חטופים”.
לא שמענו קול ממלכתי שפוי אחד, שיגיד למר האקבי שזה יוצא דופן ואף מטריד ששגריר של מדינה זרה מרשה לעצמו לדחוף את אפו לקודש הקודשים של מדינת ישראל, לבית המשפט, ולהעז להכתיב לאזרחי ישראל איך לנהל את חייהם.
הסיפור השלישי בחלום ליל הקיץ הישראלי הוא מסוג הסיפורים שבמקרים רבים מתרחשים הרחק מעיני הציבור ומידיעתו, ואינם מתפרסמים. הם אינם זוכים לתשומת הלב הראויה להם, “מחוסר עניין לציבור”.
בשבוע שעבר הגיעו כוחות משטרה לדירה בראשון לציון ומצאו בה שלד של גבר כבן 56 שגר בדירה בגפו. לאחר בדיקה התברר שהאיש נפטר לפני שנתיים. איך השתנינו? איך התכערנו? בעבר שמענו סיפורים על מקרים כאלה, שהתרחשו אי שם באמריקה הרחוקה, והם תמיד היו בלתי נתפסים בעינינו. כיצד לא נמצא כאן ולו שכן אחד, שתהה: “מה עם השכן שגר בדירה ממול? לא ראינו אותו מזמן”.
וזה כבר לא חלום ליל קיץ. זו מציאות ישראלית עגומה ומדאיגה.
התרעות פיקוד העורף