גילוי נאות: יש מצב שאני משוחדת, כי אדלשטיין נמנה עם שני המגזרים שאליהם אני שייכת גם כן: המגזר הסרוג ומגזר העולים מברה״מ לשעבר. יש מצב שאני משוחדת אף יותר, משום שיו״ר ועדת חו״ב, אשר הסיעות החרדיות תבעו את ראשו, הוא אחי הגדול לנשק: איש המחתרת הציונית במוסקבה.
בסתיו 1984, בהיותי תלמידת תיכון, התחלתי ללמוד עברית במחתרת בלנינגרד. בת דודה של אמי התקשרה ושמעתי את צעקותיה מעבר לקו מעיר אחרת. ״תגידי לסופי להפסיק עם השטויות האלה מיד!", היא צרחה. "יוליק נעצר לפני כמה שבועות בגלל עברית!״. הדודה הכירה מקרוב את משפחת אדלשטיין.
אך גם על אף היותי משוחדת משהו, אני מודעת היטב לעובדה: בדומה לכל פוליטיקאי בכיר, יולי הוא דמות מורכבת. הוא מוכשר, רהוט, חזק, אמיץ, ערכי. וגם, בעל ותק של חצי יובל בפוליטיקה, מתוחכם, מפולפל, שאפתן, נשוי למשפחה של טייקון.
ועוד: מחד, יולי אדלשטיין חולק את האחריות הנוראה של קואליציית 7 באוקטובר. מנגד, הוא עמד חודשים מספר בפרץ במאמץ למנוע חקיקה שמחללת את הנופלים ומשפילה את הנושאים בנטל - את חקיקת ההשתמטות. שילוב של כתם וצל״ש. אין צדיקים בפוליטיקה. יצאת צדיק, יצאת בחוץ.
אין לבן בפוליטיקה, כבר אמרנו. אבל יש שחור, ובפוליטיקה, כמו בהיסטוריה, יש דמויות, כוחות, מפלגות ומשטרים שצבועים בשחור צפוף, שהם התגלמות הרוע. וסביב שחור כזה מצטופפים, נדחפים, מתחרים על כל פירור שנופל משולחן השררה ומתמוגגים על חלוקת השלל – 50 גוונים של אפור: עסקנים חסרי גובה, מעוף, כישרון, ערכים ועמוד שדרה. רובם ככולם מושחתים.
מצא מקלט בכנסת
פרט ציורי נוסף: בשונה מאדלשטיין, ביסמוט ומילביצקי דווקא אינם חובשי כיפה. אז ביסמוט הקפיד ביום רביעי בבוקר לחבוש כיפה לבנה מגושמת מבד קשיח (לא סרוגה, חלילה וחס) והתייצב במניין בתפילת שחרית.
ההערה השנייה: נשמתי לרווחה כשנודע לי ביום רביעי בבוקר כי מילביצקי לא יתמנה לתפקיד מהרגישים במדינה: תדמיינו לעצמכם שהאיש היה נחשף למשל למידע על המתקפה המסתמנת באיראן. אלא שאז התברר… שהאיש יופקד על הקופה של מדינת ישראל. בתור פרס ניחומים, נתניהו מוסר בידיו את ראשות ועדת הכספים. לשמוע ולא להאמין. אבל כן, זה נכון.
התרעות פיקוד העורף