לסרב בכל תוקף: "החלום הורוד" והלא מציאותי יביא לסופה של ישראל

מתי בפעם האחרונה מישהו מהקוראים הביט במפת ישראל במלאת עשור למדינתנו? ותיקים שבינינו זוכרים שבשנת 1958 הופקו אין־ספור אירועים חגיגיים של התעלות רוח ושמחה. בין השאר, ועדת העשור בשיתוף עיתון מעריב הדפיסה מפה גיאוגרפית מפוארת של ישראל, שהופצה לקוראי מעריב (“העיתון הנפוץ ביותר”) ולקוראי מעריב לנוער (“במלאת שנה להיווסדו”) בעשרות אלפי עותקים.

לצד המפה הופיעה טבלה שכותרתה “התקדמות והישגים”. נצטט כמה מהם: “האוכלוסייה גדלה עד 2 מיליונים נפש, ובכלל זה למעלה מ־900 אלף עולים, שנקלטו במשק ובחברה”; “נתבצר משטר דמוקרטי יציב”; “הוקם צבא ההגנה לישראל – הכוח הצבאי היציב והחזק שבאזור”; “ישראל הוכרה על ידי 63 מדינות, ביניהן 11 באסיה ובאפריקה”; “נוסדו 450 יישובים חדשים... נבנתה העיר אילת, נפתח השער הדרומי של ישראל לאפריקה ולמזרח הרחוק”; “המיעוטים בישראל התערו בכלכלה, בחינוך ובבריאות, הערבים מעבדים 30 אלף דונם לעומת 2,000 ב־1948, התחלואה ותמותת הילדים בקרב ערביי ישראל היא הקטנה שבכל ארצות ערב השכנות”.

עברו 67 שנים, ואנחנו על המפה, ועוד איך. ישראל גדלה, התעצמה, שגשגה. הגידול וההרחבה ניכרים בכל התחומים, והאוכלוסייה מונה כיום פי חמישה, מעל עשרה מיליון נפש. זאת אף זאת: תשע שנים לאחר שמחת העשור התייצבה המדינה להגן על עצמה בפני שלושה צבאות ערב: מצרים, סוריה וירדן. האיום להשמדת המדינה הצעירה היה מוחשי. צה”ל לחם בשלוש החזיתות, כבש את יהודה ושומרון וירושלים העתיקה מידי ירדן, כבש את חצי האי סיני מידי מצרים ואת הגולן מידי סוריה. שטחים היסטוריים שוחררו במלחמה שנכפתה עלינו, ושבה ידענו להפתיע את אויבינו ולהסיר מעלינו בשישה ימים את הסכנה הקיומית.

ישראל חגגה ונשמה לרווחה. זכתה להערצה עולמית. מפת ישראל מ־1958 הפכה לבלתי רלוונטית. הקו הירוק שחצה לשניים את ארץ ישראל המערבית ועבר למרגלות הרמה הסורית דאז – נמחק. האנומליה של ישראל ב”קווי אושוויץ”, כהגדרתו של מי שהיה שר החוץ, אבא אבן, הוסרה. במפה המעודכנת אין קו ירוק שחוצץ בין חבלי יהודה ושומרון ובין ארץ ישראל המזרחית, היא ממלכת ירדן. מדינה פלסטינית? לא ולא. המלך חוסיין המנוח שלט בגדה ביד רמה. כל ניסיון להתנתק מירדן נתקל בתגובה חזקה, בירי ללא רחמים.

במפה הישנה לא תמצאו ביהודה ושומרון זכר ליישוב יהודי כלשהו. ירושלים המערבית חנוקה מכל עבריה. על חומותיה ליגיונרים ירדנים. לא כן במפה העכשווית. חצי מיליון יהודים מתגוררים בעשרות יישובים שקמו לצד הערים והכפרים הערביים, ובהם ערים כקריית ארבע, אריאל ומעלה אדומים. זו המפה שאסור לנו לזוז ממנה, ולו סמ”ר אחד, אם חפצי חיים אנחנו. מדובר לא רק בחבלי מולדת היסטוריים, בשמות תנ”כיים שמשבצים את המפה כאז כן היום, אלא בראש ובראשונה בביטחון ישראל ממש.

אין מדובר בהתעקשות סתם, בתיאוריה. עשינו כבר ניסיון מר, תחת הכותרת “ההתנתקות מרצועת עזה”. אף חבל ארץ זה קשור בעבותות עזים להיסטוריה היהודית, לארץ ישראל. לכן מנחם בגין ע”ה לא ויתר עליו בהסכם השלום עם מצרים. סאדאת שמח להשאיר לישראל את “כאב הראש” הזה. עזה הפכה לחמאסטן. קן צרעות ליישובים היהודיים בגוש קטיף ולאלה שבעוטף עזה, והשאר ידוע. מזה כשנתיים אנחנו במלחמה בטרור החמאסי, מקיזים דם חיילים, לא מצליחים להגיע אל 50 החטופים האחרונים.

היש לקח חריף יותר מ־7 באוקטובר, לבל נסכים למדינת חמאס גם ביהודה ושומרון? היש דבר מסוכן יותר ממדינה פלסטינית בשטח שבו ממלכת ירדן עצמה מנעה את כינונה? היסכימו תושבי פתח תקווה, בת חפר, נתניה ועפולה להפוך לעוטף מדינת חמאס? מדינה פלסטינית שכזו תשאף להרחיב גבולותיה, להיות קרש קפיצה עבור הטרוריסטים בניסיונותיהם הבאים להשמדת המדינה היהודית.

על כן יש לדחות על הסף כל ניסיון מבפנים ומבחוץ, מעמוס שוקן עד עמנואל מקרון, למה שהם מכנים “פתרון שתי המדינות”. לא פתרון יהיה זה, כי אם ראשית קיצה של ישראל. חשוב שבאוסטרליה, בצרפת, בקנדה, בבריטניה ובספרד עתירות השטחים ילמדו את מפת החלוקה של ארץ ישראל הקטנה מ־1958 לפני שנציגיהן מעלות באו”ם את הצעתן המתריסה ל”הכרה במדינה פלסטינית”. אולי אז יבינו כי בשום תנאי אין תוחלת למדינה ערבית נוספת, שהם כה משתוקקים לה.