בקילומטר השביעי של מרוץ הלילה שנערך בשבוע שעבר בתל אביב, אחרי ששברתי כל שיא אפשרי של גופי, שלא ממש הצליח להתמיד באימונים כפי שציפיתי, זה קרה. נשברתי. זאת אומרת, כמעט. תוך כדי ריצה, שהייתה עד אז יציבה יחסית מבחינת קצב וסנכרון בין גוף לנפש, חציתי את הרחוב הראשי שבו עמד שלט גדול עם הספרה שבע. כמה מטרים אחר כך יש פנייה קטנה לרחוב המוביל לביתי. "זה הזמן לפרוש", אמרה האישה שבי לילדה הקטנה שגרמה לכך שאירשם למרוץ מלכתחילה. ילדה בת 12 שלקחו לה פעם מדליה בגלל בירוקרטיה בית ספרית, קיבלה רק תעודת השתתפות ומאז החליטה לא לרוץ יותר לעולם.

הדופק החל לעלות, אולי בפעם הראשונה ב־50 הדקות שחלפו מהרגע שהוזנקנו. ידעתי שכמו בחיים, גם בריצה - אסור לי למהר. אני "לייט בלומר" שצריכה להתרגל לשינויים דרסטיים בקצב שלה. הכל קורה אצלי כמעט עשור אחרי שהוא קורה אצל כולם, בכל תחום ומאז שאני זוכרת את עצמי.

בין ההצצה בשלט שמראה את הספרה שבע להגעה לפנייה המיוחלת הביתה עברו שברירי שניות שנדמו כנצח. "עזבי אותך, בקושי התאמנת. תגידי תודה שסחבת עד כאן", אמרתי לעצמי אבל עצרתי את המחשבה מהר. ואז, כמו אלומת אור שמביאה איתה נס, ממש בפינת הרחוב ראיתי אותן עומדות עם מצלמה, קופצות, מעודדות ובעיקר לא נותנות לי לעצור. חברות הפרלמנט של הקפה השכונתי, אלה שמזמן כבר לא רק חברות מהקפה אלא כל כך הרבה יותר מזה. תיקון מופלא לילדה בת ה–12 שלא ממש היו לה חברים בבית הספר והנה עכשיו היא גם רצה וגם מעודדות אותה שש בנות שחיכו שעה שלמה על הכביש.

וכשרותם המרתוניסטית של החבורה (שגם עשתה אולטרה מרתון וגם עזרה לי באימונים הבודדים שהגעתי אליהם) פרצה למסלול והחלה לרוץ איתי תוך תיעוד בווידיאו ומתן הנחיות מדויקות של מי שכבר עברה את זה ומכירה את ההרגשה - התחלתי להגביר שוב מהירות, לחזור לחיים ולהמשיך הלאה. אין מצב שאני פורשת. לא עכשיו.

"The long and winding road" של הביטלס היה השיר האחרון שהתנגן לי בפלייליסט הריצה בקילומטר התשיעי. "Let it be" קדם לו. לא השירים הכי מקפיצים לריצה, אבל התאימו לחלוטין להלך הרוח שליווה אותי מהבוקר. מה שיהיה יהיה. עוד לקח לחיים.

את הספרה תשע ראיתי על הכביש בשדרות רוקח, מביטה כלא מאמינה על האורות שמגיעים מהפארק ומסמנים את קו הסיום. זהו, אחרי שהחזקתי מעמד שעה ועשר דקות בריכוז שיא בתכנון אסטרטגיות ולמרבה ההפתעה גם בהצלחה, עכשיו באמת אין לי אוויר. הרשיתי לעצמי להאט קצת. אני עומדת בזמנים, אני לא האחרונה שתכבה את האור כמו שחשבתי שיקרה. רצתי ולא הלכתי כמו שסיפרתי לכולם שזה מה שאולי אעשה בלית ברירה. נחיל אנשים עוד משתרך מאחורי, ואני יכולה ליהנות מהשיר האהוב עלי בעולם ומהמסע הלא מתוכנן שעברתי.

הנה, תכף יש לך מדליה בזכות ולא בחסד, אמרתי לילדה הקטנה שבי והפעלתי את הווידיאו בטלפון בדיוק לפני שדרכתי על קו הסיום. אני לא באמת יודעת מתי זה יקרה שוב, אם כי סימני התמכרות לאתגרים כבר החלו להופיע בימים שלאחר מכן.

לפעמים אני מוצאת את עצמי כובשת פסגות שאפילו לא חשבתי שאני מעוניינת לכבוש. הידיעה שאני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה היא משהו שאני מנסה לשנן לעצמי כמנטרה בחיי הבוגרים, אבל לא תמיד מצליחה להפנים את משמעות העניין עד הסוף. וכשאני חושבת שאני יכולה לעשות הכל, מתגנבת המילה "אבל" ומצליחה להחריב את השמחה. ובכל זאת, מצאתי את עצמי כובשת השבוע עוד שיא אישי מנטלי, לגמרי בלי לתכנן.

"הכל בראש", אמרו לי כשהרגשתי לא טוב או כשחוויתי התקפי חרדה או כשנתקלתי באיזה קושי, ואלוהים יודע שזה קרה לא מעט פעמים. אבל לא האמנתי עד כמה המוח שלנו מתעתע, עד כמה מחשבה יכולה להיות עוצמתית ולהתעלות מעל כל מחסום, גם גופני.

זו אולי קלישאה ולא סיפור גדול, בפרט ש–50 אלף איש עשו זאת יחד איתי, אבל לאורך כל הריצה הקפדתי לא להביט ולו פעם אחת לאחור. זאת אף על פי שרציתי כל כך הרבה פעמים להבין היכן אני נמצאת ביחס לאחרים וביחס לזמן. פעם, כשצפינו בתחרות אתלטיקה, אבא שלי אמר לי שזה שמביט לאחור מפסיד בוודאות. זכרתי את זה ולא הסתובבתי. עכשיו אני מקווה לזכור את העוצמה באיפוק שהיה לי ולהביט רק קדימה, גם במרוצים מחוץ למסלול.

הכל בראש: כך כבשתי שיא אישי מנטלי לגמרי בלי לתכנן

בקילומטר השביעי של מרוץ הלילה בת"א כמעט נשברתי, אך זה לא קרה, וגיליתי עד כמה המוח שלנו מתעתע, עד כמה מחשבה יכולה להיות עוצמתית ולהתעלות מעל כל מחסום, גם גופני