מה שבלט בימים שאחרי ההסכם היה העובדה שג’ארד קושנר הפך לדמות מרכזית במדיניות החוץ של ישראל ובנושא של פריצת דרך ביחסים בין ישראל לארצות המפרץ הפרסי ולמדינות ערביות. אלא שנוכחותו המרכזית של קושנר בחזית מדיניות החוץ של ישראל מול מדינות המפרץ היא הרת סכנות.
הסכם הנורמליזציה עם איחוד האמירויות הוא הישג מדיני חשוב ומרשים. אין עוררין על כך. אבל זהו הישג שהתשתית שלו הוכנה בשנים האחרונות באופן סמוי על ידי גורמים ישראליים. עדיין מותר לקושנר ליטול קרדיט על ההסכם ולהגדיר אותו כהישג אמריקאי. אבל האופן שקושנר הצליח למנף את ההסכם כאמצעי עבורו להגיע למעמד של גורם מרכזי בתחום מדיניות החוץ של ישראל במזרח התיכון - צריך להדליק נורות אדומות בירושלים.
קושנר רוצה בטובתה של ישראל, אבל יש לו אג’נדה אישית, וישראל איננה בראש סדר העדיפויות שלו, גם לא במקום השני. זה לא סוד שקושנר חותר להשיג נגישות למאגר מיליארדי הדולרים של סעודיה ושל ארצות המפרץ. עוד לפני שחמיו דונלד טראמפ נבחר לנשיא, קושנר חיזר אחרי בכירים סעודים וטיפח עמם קשרים.
קושנר הוא זה שיזם, למשל, את עסקת הנשק הענקית שנחתמה בין ארצות הברית לסעודיה. כמו כן, הוא לא זנח לגמרי את תוכנית השלום שעליה עמל שלוש שנים, אך הוא לא מדבר עליה. הוא כנראה גילה שעבודה על הסכמי נורמליזציה בין ישראל למדינות המפרץ היא דרך נוחה יותר מאשר לקדם תוכנית שלום מורכבת. אבל הכי חשוב מבחינתו הוא שהסכם נורמליזציה כזה מניב עסקת נשק עם ארצות הברית. אם קושנר מדבר על מדינה ערבית נוספת שצפויה לכונן הסכם נורמליזציה עם ישראל, הוא כנראה מביא בחשבון לפני הכל שההסכם יוביל לעסקת נשק.
מי שצריך להיזהר מהתחזקות מעמדו של קושנר כגורם מרכזי במדיניות ישראל במזרח התיכון הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. אם הנשיא טראמפ ינצח בבחירות לנשיאות ויישאר עוד ארבע שנים בבית הלבן, קושנר, שצובר עוד ועוד כוח, יוכל להשפיע רבות על יחסיו של נתניהו עם נשיא ארצות הברית.
התרעות פיקוד העורף