הפקעת הר מירון מידי ההקדשים היא לא הפתרון, פירוק האוטונומיה החרדית דווקא כן

שם המשחק בהר מירון הוא חופש פולחן. גם אם חילוני לא יבחר להשתתף בו, הוא ייאבק כארי על זכותם של החרדים להתפלל היכן וכמה שבא להם. הבעיה היא שהחרדים, כקהילה, אינם מצליחים לשמור על עצמם. הדרך היחידה לפתור את המצב היא לפרק את האוטונומיה החרדית ולהחיל עליהם חוקי מדינה "על־מלא".

המאבק באוטונומיה חייב להימשך. גם לטובתם של החרדים עצמם וגם לטובת החברה בישראל. ולא רק בסיכונים שהחברה החרדית נוטלת על עצמה, אלא באורח שבו חלק ממנה כופר בחלק מחוקי ונורמות המדינה.

הרעיון שמסתובב בכלי התקשורת אחרי האסון - להפקיע את ההר מידי ההקדשים - לא מספק מענה אמיתי לסוגיה הזו. תשובה מספקת יותר היא התביעה לפרק את האוטונומיה החרדית, אלא שגם היא חסרת היתכנות. אותם חיילי תקשורת ממשיכים לנהל את הקרב על הרלוונטיות של האוטונומיה החרדית והממשלה התומכת בהם גם אחרי האסון. הטיעונים הרגילים הם כי הגורמים הבעייתיים הם "רק קומץ" או "האחריות היא על גורמים אנטי־ציוניים".

את סוגיית התנהלות הציבור החרדי ניתן להסדיר בקלות על ידי אכיפה וציות לציוויים מדינתיים, כמו חבישת מסיכות וסגירת מוסדות חינוך עקב משבר הקורונה. כמה פשוט וכמה בלתי אפשרי בממשלת הימין הנוכחית או זו הבאה אחריה, וכמה מאתגר את ממשלת השינוי אם תוקם בסופו של דבר.