הוא נחשב אחד ההרפתקנים הגדולים של המאה ה־19. מעטים יכלו לעמוד בפני קסם אישיותו. בעיתוני אותה תקופה תואר כ"איש יפה תואר עד מאוד, שבחזותו המרשימה היה משהו מוזר - לא צרפתי ולא אוסטרי - אלא תיאטרלי, שחליפתו, כפפותיו, המגבעת שהוא חבש, והמקל שהוא אחז, שהיה מצופה זהב, היו הדורים. זקנו, שהיה עשוי למשעי, היה שחור, ושיווה לו חומרה וקדרות".
הוא שימש ככתב הפריזאי של החשוב בעיתוני וינה, ובמשך כעשור הוא גם היה מחזאי שנאבק על הכרה, וזכה להצלחה בינונית. בתקופת חייו, מולדתו, האימפריה האוסטרו־הונגרית, הסתאבה והתפוררה, וחלה עלייה בלאומנות ובגזענות. מיתוסים שקשורים בו נפוצו עוד בראשית דרכו הציבורית. זיגמונד פרויד טען שהוא ראה אותו בחלום עוד קודם שפגש בו בפועל. מרטין בובר ראה בו "פסל שאין בו רבב ודופי, בעל קלסתר פנים מואר בעינו של משיח".
ב־2 ביולי 1904 הוא פגש את ילדיו בפעם האחרונה. בתום פגישה קצרה, הוא הפנה אליהם את ראשו ואמר להם: "ובכן יקרים שלי, ראיתם אותי ואני אתכם, עכשיו לכו". יום לאחר מכן הוא מת, בחמש אחר הצהריים, מהסתיידות בלבו, כשהיה בן 44 בלבד. בפרק הזמן הקצר שבו חי, הוא התנהל כמי שנתון בהלם של טירוף, כפי שהוא עצמו העיד ברשימות שניהל בפנקסו.
חיים ויצמן, לימים נשיא מדינת ישראל ומי שנחשב יורשו הגדול, כתב לארוסתו: "חש אני כי עול כבד נפל על שכמי". דוד בן־גוריון, שהיה אז נער בן 18 בפלונסק, היה המום מצער וכתב "כה גדולה האבדה". גולדה מבוביץ, לימים גולדה מאיר, הייתה בעת מותו ילדה בת 6, והיא זכרה עד יום מותה את הרגע שבו התקבלה ההודעה על מותו. רחובות רבים בארץ נקראים על שמו.
התרעות פיקוד העורף