כך נוכל להאט את השיטפון האפידמי של גל הקורונה החמישי שלפנינו

עכשיו אנחנו בתחילת שיטפון אפידמי חדש ושונה; כשמספרי המאומתים מכפילים עצמם בכל יומיים, וטובי המומחים והרופאים ממשיכים להתווכח בינם לבין עצמם ועם פוליטיקאים קובעי המדיניות הקצת היסטריים, על צעדי המניעה, הבידודים, ההגבלות, חיסון הילדים בבתי הספר, הלימודים בזום, פיצויים, הצורך בחיסון רביעי, סגירת או פתיחת השמיים וקביעת המדיניות לפי מספר החולים קשה - ומבלבלים במבוכותיהם את הציבור, שמאבד אמון בהחלטות המשתנות של ההנהגה. לְמָה הרוב מסכים? לכך שלא ניתן לעצור את האומיקרון מלהגיע בתוך שבועות לאלפים רבים ואף לעשרות אלפי נדבקים ביממה, שמהם אולי יתגלו עשרות חולים קשה, ונגיע לשיתוק המדינה, באשפוז ובבידוד מאומתים וקרובי מאומתים, שזהו בעצם הסגר שממנו ברחנו.

אז מה עושים? אפשר להאט את השיטפון ולהציב בדרכו סכרים. "להמשיך ולהרוויח זמן", כלשון פרשני הבריאות. ואיך? כשרוב אוכלוסיית המדינה מבינה שחיסון בשתי מנות ומנת בוסטר הם הערובה היחידה להימנעות או להנמכה של הנזק האישי מהקורונה, חייבים הממשלה וקבינט המומחים להתמקד בצעדים מעשיים להבאת תובנה זו בתוכנית אפקטיבית, מוסברת ונגישה, ממש ליד "בית הלקוח", של ציבורים שלא התחסנו או התחסנו חלקית.

לשתף את רופאי המשפחה וראשי הקהילות במסע השכנוע, עם עובדות חלוטות על הסכנות בעליל ללא מחוסנים. ספק אם זה יביא לעמדות החיסונים 200 אלף איש ביום, כתקוות ראש הממשלה, אבל כל הבא, ברוך הבא. שנית, חייבים לגייס ולהכין צוותי פיקוח ואכיפה עם סמכויות ולמנוע בעזרתם מסרבני החיסון, כולל אלה שמסרבים לבוסטר, כל אפשרות לסכן אחרים בהדבקה. שלישית, לא לסגור את השמיים ולא להטיל סגרים, אך להחזיר את חובת התו הירוק ועטיית המסיכה בכל מקום ציבורי סגור או פתוח ורב־נוכחים, הכל בפיקוח ובאכיפה, ולהטיל קנסות על המפירים את ההוראות.

העיקר זה להרוויח זמן. כמו בבדיחה על היהודי והפריץ: או שהאומיקרון יחשב את קצו לאחור כבארץ מוצאו, דרום אפריקה, וידעך מעצמו; או שנמצא דרך להחזיר לשגרה את המאומתים הצפויים, אם יסתבר שמספר החולים באורח קשה ביניהם נשאר נמוך; או שהתרופות שאושרו יצליחו למנוע מחלה קשה; או שהחיסון הרביעי יבטיח את הורדת הקורונה לרמת שפעת ויהפוך לחיסון שנתי, אולי משולב, נגד שתי המחלות; או שחלילה נעמוד בפני וריאנט חדש, שהוא גם מדביק־על וגם עמיד בינתיים לחיסונים – או כל הדברים גם יחד. שזה אומר, שאנחנו עדיין מנסים להסתגל לחיים לצד המגיפה.