זו הייתה נסיעה מרגשת ביותר. אני, כרמית הקטנה, כתבת "כל העיר", נקראתי לדגל באחד העיתונים הארציים. אלה היו ימי הזוהר של העיתונות המודפסת. האחד כינה את עצמו "העיתון הנפוץ במדינה", השני "העיתון של המדינה" והשלישי "עיתון לאנשים חושבים". אנחנו היינו "המקומון הירושלמי הנשכני".
"העורך הבכיר א' רוצה לפגוש אותך", הודיעה לי בחשיבות רכזת המערכת של אותו עיתון גדול, "לפני כן הוא מבקש שתיגשי למבחני אישיות והתאמה". ומי כמוהו ידע מה הוא מבקש. אישיותו והתנהגותו של אותו א', איך אתנסח מבלי להיות פוגענית או להיחשד בנקמנות, סיפקו הרבה מאוד סיפורים שאפשר לתארם לכל הפחות כמשונים ולפעמים גם מטרידים. אחרי כל סיפור אימה הגיע קופון ההנחה. "מה שכן, הוא מבריק", נהגו לומר עליו, כאילו מבריקותו מוכרחה לבוא על חשבון דרך ארץ.
אז הגעתי בשעה הנקובה אל כתובתה של המאבחנת שהועסקה על ידי אותו עיתון, באחד האזורים היוקרתיים בארץ. צלצלתי בפעמון השער המעוצב, ומהאשנב, בגובה ראש מעליי בערך, הציצה עין ופלבלה. אחרי כדקה השער הכבד נפתח בחריקה והמאבחנת עמדה מולי: קטנה וחמורת סבר. "בבקשה", הובילה אותי אחריה לתוך חדר צר. כל מה שרציתי היה לברוח, אלא שלא באמת יכולתי לסרב לעיתון כל כך גדול, ועוד כזה שהבחין בקיומי מבלי שאשב שעות ארוכות בבתי קפה בתל אביב. כאן התחיל סשן של ארבע שעות של שאלונים על גבי שאלונים. בחלקם הופיעו שאלות חוזרות שנועדו לבחון עד כמה אני עקבית, בחלקם היו צורות להשלמה, והשיא היה, אם זיכרוני אינו מטעה אותי, משימה במלאכת יד: גזירת כד מנייר.
אחרי כשבועיים רכזת המערכת צלצלה לבשר לי על הישגיי במבחן. אני חושבת שזה היה משהו כמו "ההישגים מבחינה אישיותית - בינוניים. ההישגים המקצועיים טובים ונשמח אם תעבדי אצלנו". השכר שהיא הציעה היה נמוך בהרבה מבינוני. הודיתי לה על ההצעה הלא נדיבה וחשבתי בלבי שא', אני ראויה לכל שבח על יכולת ההבלגה שהפגנתי, וב', חבל שאת אותו סכום שהם שופכים על המאבחנת הם לא משקיעים בשכר לכוח אדם טוב ולפסיכולוג שילווה את הבוס הקוקו שלה.
כן כן, אני יודעת, יש תחום שלם שאנשים לומדים לאורך שנים על מנת לנבא יכולות של מועמדים פוטנציאליים. יש להם שפה משלהם, עם מילים מרשימות כמו "תיקוף אמפירי" ו"קריטריונים". צבא הגנה לישראל, נציבות שירות המדינה וחברות פרטיות - כולם עובדים בשיטת מבחני המיון. העדויות שאני אוספת לא מחמיאות לתחום הזה בכלל. יותר ויותר הוא מצטייר אצלי כיומרני, מיושן, תקוע ובעיקר עתיר החמצות.
למה, למשל, נערה מבריקה, רהוטה ובעלת ידע כללי רחב וכושר ניתוח גבוה צריכה להימדד במבחן הפסיכוטכני בצו הראשון בכלים כמו מבחני אנלוגיה צורניים? על מה זה מעיד בכלל, ואיך ייתכן שחלק ניכר מתוך סך המבחנים הפסיכוטכניים מתרכז בחשיבה כמותית? למה מועמדת לתפקיד בכיר בתחום משאבי האנוש צריכה להרכיב דגם של מטוס מקשיות וכוסות חד־פעמיות במבחני המיון של מכונים שהמדינה, כלומר אנחנו, מממנים מכיסנו? מה הדבר נועד לנבא, חוץ מאת ההכנסות הצפויות שאותם מכונים ישלשלו לכיסיהם? את יכולתה להציל את הצוות מטביעה בכיור המטבח של המשרד הממשלתי שבו היא מתעתדת לעבוד?
אני שומעת מחברות וחברים שיושבים כנציגי ציבור בוועדות מכרזים של נציבות המדינה על מבוכתם הרבה כאשר מגיעים מועמדים שאינם מבינים דבר וחצי דבר בתפקיד שאליו הם מבקשים להתקבל, אבל מצטיינים במתמטיקה. הם לוקחים בהליכה כאלה שהיו מבצעים את התפקיד בצורה טובה בהרבה. איך אומר המשפט המפורסם? "אם נשפוט דג על פי יכולתו לטפס על עץ, הוא יחיה את כל חייו בתחושת כישלון".
היכרות עם תולדות מבחני האינטליגנציה הופכת את כל זה למוזר אפילו יותר: מבחני האיי־קיו הם בכלל פיתוח של מבחן שחיברו הפסיכולוגים אלפרד בינה ותאודור סימון בשנת 1905, במטרה לאתר ילדים שמתקשים בלימודים ולתת להם יחס אישי. במלחמת העולם הראשונה, צבא ארצות הברית השתמש במבחנים הללו בשביל למיין מועמדים לקצונה - והשאר היסטוריה.
ד"ר הווארד גרדנר, פרופסור למדעי המוח באוניברסיטת הרווארד, הבין שכל זה לא מספיק. הוא פיתח תיאוריה שמדברת על אינטליגנציות מרובות. גרדנר מנה אינטליגנציה לשונית, אינטליגנציה אישית, בינאישית, מרחבית, תנועתית, מוזיקלית ואפילו נטורליסטית, כלומר כזו שמתייחסת לתצפית שלנו על הטבע ולהבנת ההקשרים לסביבה הטבעית. האינטליגנציה המתמטית, שעדיין תופסת מקום של כבוד ביותר מדי מקומות, היא רק אחת מהן. האנושות כל כך מתקדמת בתחומים רבים, האם באמת היא מוכרחה להיתקע עם האבחונים שמתעלמים מסך כל האינטליגנציות שלנו?
וכשאני כותבת על התקדמות, אני לא מתכוונת לטכנולוגיה מפותחת יותר. רק השבוע שמעתי על חברה גדולה ששלחה אל מועמדת לתפקיד בכיר קישור לראיון עם בוט. האם 40 דקות שיחה מצולמת מול בוט משקפות את היכולות האנושיות? אולי ההפך. מה שבטוח: הגיע הזמן שנפסיק לפעול על אוטומט ונחזור להיות בני אדם.
דוב הנמלים טִימְלִי מַתִימְלִי מגיע לממלכת סָאקָאיָה לאחר נדידה ארוכה במדבר בעקבות חיפוש אחר אוצר. הוא נמשך אל ריח מסתורי, נופל ונרדם. כשהוא מתעורר, נמלה חכמה מגלה לו ששאף רעל מסוכן והתרופה לרעל נמצאת ליד נהר הצ'אקרָה הרחוק. אם הוא רוצה להגיע אליה בזמן, עליו למהר.
התרעות פיקוד העורף