איך אני יכול להיות כל כך בטוח שאני עושה את מה שנועדתי לעשות?

נגיל 18 התחלתי לכתוב כי רציתי לדבר עם אבא שלי. אתם חייבים להבין, אבא שלי לא התעסק בשום דבר חוץ מאשר בכתיבה. כל היום הוא דיבר רק על זה. על החשיבות של הכתיבה כפעולת ״גאולה״. על היכולת לחבר בין הדמיון לשפה ולברוא עולם ואמירה. על כותבים. בעיקר קפקא. הרבה קפקא. בין לבין הוא גם הזכיר את חנוך לוין, יעקב שבתאי, וויליאם פוקנר, אגאתה כריסטי, ת.ס. אליוט.

ואפילו אם מורידים את עניין מערכת היחסים שלי עם אבי מהשולחן, עדיין לא באמת עבדתי במשהו אחר חוץ מאשר בכתיבה, אז איך אני יכול להיות כל כך בטוח שאני עושה את מה שנועדתי לעשות? מבחינה סטטיסטית הסיכוי שבאמת ״תיפול״ על המקצוע שמיועד לך כבר בניסיון הראשון הוא די קלוש. אולי בעצם זה משהו שאני אומר בשביל לשכנע את עצמי שאני חי חיים נכונים בצורה כלשהי? כי מהי האלטרנטיבה?

להגיד ש״האמת היא שאני עובד במשהו שהגעתי אליו לא משום שהיה לי עניין ספציפי בו אלא משום שזה היה הפתרון שלי למצוקה רגשית, ואין לי שום תחושה שאני עוסק במשהו שנועדתי לעסוק בו אבל אני נשאר במקצוע משום שהחיים חזקים ממני ואני לא ממש חי את עצמי אלא יותר נסחף בזרם הכללי של המציאות של חיי בלי שיש לי מושג לאן אני נסחף ומה יש שם"?

האמת היא שהדבר הזה סקרן אותי ויצא לי לשאול כל מיני אנשים בסביבה שלי על הנושא. גיליתי שהמון אנשים אומרים בקלות דעת ובלי לחשוב הרבה שהם עובדים במה שהם נועדו לעשות, אבל בעצם הם מעולם לא באמת ניסו לעבוד במשהו אחר. וגם ניסיתי להבין מהם איך אדם יודע שהוא עוסק במה שהוא נועד לעסוק בו ולא ממש קיבלתי תשובה ברורה.

אף אחד לא אמר לי משהו כמו: כשאנשים עובדים במה שהם נועדו לו, הם שומעים יום אחד מין קול פנימי שעולה מתוכם ואומר להם ״אתם עושים את מה שאתם צריכים ונועדתם לעשות. כל הכבוד, המשיכו כך״.

נכון שהמקרה שלי בולט, כי הוא קשור לתחום שיש בו ממד ציבורי, אבל אני מרגיש שהסיפור הזה קורה גם אצל אנשים אחרים. אצל בנים אחרים שנכנסים לתחום ההתמחות של אבא שלהם ולא מבינים לאיזו מערבולת רגשית הם נכנסים. בדיוק כמוני הם לא מבינים שהם נכנסים למקום שבו ישפטו אותם וישוו אותם כל הזמן לאביהם.