1.כבר שבועות שבתודעתי ממוקמת דמותם של ארבעה מבני ישראל המשרתים במילואים בצוות טנק. האחד מתנחל מיצהר, השני קיבוצניק מהשומר הצעיר, השלישי איש הייטק מתל אביב, והרביעי חרדי חוזר בתשובה. כשהם על מדים, באימונים, או חלילה במלחמה, הם יהיו נכונים להסתער נוכח פני אויב ולסכן עצמם עד חירוף הנפש. אף על פי שהתנהגות שכזו מנוגדת לטבע האדם, אני חושב שיש לי הסבר מצוין לשאלה מה מניע אותם, ומדוע יעשו זאת בתורם ובדורם כשהם מתחת לאלונקה הלאומית.
נתמקד לרגע בעין חרוד. הקיבוץ הזה, על שני חלקיו המפולגים, איחוד ומאוחד, החוגג השנה 100 שנה להיווסדו, סיפק קאדר ענק של "מותגים", אנשי רוח, לוחמים לעצמאות וביטחון ישראל כמו יצחק טבנקין, חיים שטורמן, זרובבל גלעד ועוד רבים. לפני שבועיים הגיעה לבית הנשיא יצחק הרצוג ומיכל רעייתו בירושלים, משלחת משותפת של שני הקיבוצים, נושאים בסליהם מכל טוב שמייצרת האדמה הטובה של עמק יזרעאל.
הם הקריאו לנשיא המדינה מתוך מכתב מכונן שעליו חתמו טל טבנקין, מזכיר עין חרוד מאוחד (נצר למשפחתו של יצחק טבנקין), ועמיר פיין, מזכיר עין חרוד איחוד, וכך כתבו: ״באנו אליך היום ביחד, נציגי שני קיבוצי עין חרוד, כשההתפלגות ההיסטורית מאחורינו, ואנו חולקים פרספקטיבות ותובנות על הערכים החשובים והאוניברסליים בחיים – שמירה על הכבוד והזכות לקיום דעות שונות וזהויות שונות. מניסיוננו חווינו את המחיר שגובה הקצנה המביאה לפיצול ולהרס מרקמי חברויות ושותפויות".
הנשיא ורעייתו התרגשו מאוד מהדברים, שלא ניתן היה שלא להקיש מהם על מצבה של החברה הישראלית של ימינו, ובמיוחד מכך שחברי עין חרוד ביקשו מהנשיא לא לחדול ממאמציו להנמיך את הלהבות בעם ולאחדו, ולו במעט.
שאלתי את הנשיא על תובנותיו מהפגישה המיוחדת הזאת, והוא ענה: "התבוננתי בוותיקי העמק עם פניהם חרושות הקמטים ואמרתי להם עד כמה אני מתרגש ששני הקיבוצים באים לברך אותי במלאת 100 שנה לעין חרוד. חשבתי לעצמי, על מה בעצם הם רבו? על מה הם התפלגו? ועל ההרס שהם גרמו לתנועה, לקיבוצים ולמשפחות בגלל שנאת חינם, ושמחתי מאוד שכיום הם חוגגים 100 שנים, מחוברים ומאוחדים מתמיד, אסמיהם מלאים בר, יקביהם יין ובתיהם הומים מתינוקות".
100 שנה לעין חרוד, ומהם, מאלו ששילמו את המחיר הנורא, אנחנו צריכים ללמוד את הלקח ולהיות חזקים ומאוחדים, לכבד דעות אחרות ושונות. בבית הנשיא הכו השבוע ותיקי הקיבוץ, בניהם ונכדיהם, על החטא הגדול של הפלגנות והשיסוע, ומן הראוי שנשאל את עצמנו על מה אנחנו רבים בישראל המשגשגת של ימינו?
ריקלין הגשים את עצמו בדרכו שלו בהקמת ההתנחלויות, ואני בהליכה לקיבוץ והדרכה בתנועה, ושנינו צייצני טוויטר חסרי מנוח. הוא לא יוכל להסכים לעולם שיש תקשורת ממלכתית ומשחקי ספורט בשבת – אבל יודע לחיות עם זה, ואני לא אוכל להסכים לכך שאין תחבורה ציבורית בשבת, אבל אדע לחיות עם זה למען השותפות והחיים ביחד ובכבוד הדדי.
גם אני חושב שצריך לבצע אי־אלו שינויים ותיקונים בפעילות של המשטרה, הפרקליטות ומערכת המשפט, אבל בלי לפרק ולהרוס, והוא יותר מיליטנטי ממני. אני נמנה עם אלו שסבורים שנתניהו צריך לעזוב את החיים הציבוריים, גם בגלל משך הקדנציה וגם בגלל כתבי האישום, וריקלין סבור שתפרו לנתניהו תיק ושהוא זכאי.
אני שואל את עצמי: האם אני וריקלין נהיה ערבים זה לזה בעת מבחן? האם נוכל לחיות כאן בשלום? האם בני ובנו יחרפו יחד נפשם למען העם והמדינה? האם נדע להתגבר על המחלוקות שקורעות אותנו, על השנאה, על הניכור? התשובה שלי לעצמי היא כן. חד־משמעית. אינני רוצה להתפלג ממנו, אינני שונא אותו, ההפך, אני מעריך את העובדה שבנה בית, שתל עץ וסלל דרך, ושהוא נאבק על אידיאל - גם אם אינו תואם תמיד את השקפת עולמי.
האירוע הזה הוא תגובה ל"הסכמי אברהם" ולכינון ברית הגנה אזורית, כפי שבאה לביטוי בביקור הנשיא ג'ו ביידן בישראל וסעודיה. הברית הזאת יכולה לגרום לישראל לכאב ראש לא מבוטל בכל הקשור לחופש הטיסה והפעולה בשמי סוריה ולבנון, שם שולטת רוסיה, שנדחקת אל הקיר, בעקבות המלחמה עם אוקראינה וסגירת ברזי הגז לאירופה.
אבל האיראנים והרוסים לא יסתכנו בעצמם לפני שיסכנו את חיזבאללה ואת תושבי לבנון המסכנים, ועל פי הערכת גורמי המודיעין, את העימות הבא ינסה נסראללה, המודע למצבו הקשה בדעת הקהל, לנהל סביב הגנה על המים הכלכליים של לבנון, ברצותו להיראות כפטריוט לבנוני יותר מאשר כבובה איראנית על חוטים.
שבת שלום.
התרעות פיקוד העורף