התוקפן, מחרחר המלחמה, אינו נזקק לאמתלה גדולה, אמיתית, ואם תרצו מוצדקת, לשיטתו, לתוקפנותו. יתר על כן, הוא אינו נזקק לסיבה כלל וכלל. שנאה סתם, תאוות שלטון וכיבושים, גאוותנות – די בהן כדי להניע אותו לפתוח במלחמה. את עיניו הוא לוטש לשכנים שגבול משותף לו ולהם. כסבור הוא שחזק הוא מהם, שיכול לגרום להם נזק בל ישוער ומוטב להם להיכנע מרצון, או לאחר שפיכות דמים ונזקים נוראיים. בטוח הוא בניצחונו, בהשגת מטרתו, בלי לברור אמצעים.
יש שהתוקפן חזק ממי שעליו הוא מאיים ואותו הוא תוקף, ויש שאינו עושה את החשבון הנכון. מרים ראש כנגד שכנו החזק ממנו, מתגרה בו, יוזם פרובוקציות, מקווה להרעיד את המותקף, לגרום לו חרדה ומנוסה. אין הוא עושה את חשבונו שלו, את חשבון מחיר הדמים והנזקים שהוא עצמו ישלם בסופו של דבר.
מבחינתו, פוטין עשה חשבון נכון. אומנם אין צבאו נוחל הצלחות קלות כפי שסבור היה כשנתן לו אור ירוק לשגר טילים, להרוס כפרים ולהפגיז ערים, אבל, לכלל מלחמה בין מזרח למערב, בינו לבין ברית נאט”ו, טרם הגיעו הדברים. התוקפן מלווה את אלימותו בשטח בתעמולה גסה, הן נגד אוקראינה המותקפת והן נגד מדינות שכנות שפעם היו חלק מברית המועצות.
עכשיו העילה היא הזרמת נשק ומערכות ארטילריה מהמערב לצבא אוקראינה. ובכן, המערב גורם להסלמה, הוא התוקפן, הוא המאיים על גבולות רוסיה. ולכן, “המבצע המיוחד”, כפי שהוא מכונה בתעמולה הרוסית, יצטרך להתרחב לעומק אוקראינה ואולי גם למדינות כמו ליטא, לטביה ומולדובה.
זו מלחמה, שככל שהיא רחוקה מאיתנו, היא נוגעת גם בנו. האם יקיימו הרוסים את איומם להפסיק את פעילות הסוכנות היהודית בתחומם? האם שוב ייסגרו השערים ליציאת יהודים? האם שוב “נתיב” ירד למחתרת כמו בתקופת השלטון הסובייטי ומסך הברזל?
התוקפנות השיעית והחמאסית מלווה בתעמולה בזויה, שלפיה ישראל היא התוקפן שיש להביא לחיסולו. כך היה זה מיד בתום ביקור נשיא ארצות הברית, כשמרצועת עזה שוגרו, סתם ככה, ארבעה טילים לעבר ישראל - וחיל האוויר הגיב במהירות ובקשיחות. דוברי חמאס מיהרו להתלהם: נגיב על פשעי ישראל, על תוקפנותה ועל הפגיעה באזרחים חפים מפשע.
אז מה יש לנו כאן? מעצמה ענקית שמתנהגת כבריון עולמי שעושה כטוב בעיניו, שאין לו שמץ של רחמים והומניות, שמוכן להרוג אלפים ולהרוס מדינה שלמה כדי לספק שאיפות טריטוריאליות, כאילו לא די לו שהוא הגדול בשטחו על פני הגלובוס. מצד שני, ארגוני טרור בזויים, שלא ישלימו עם קיום המדינה היהודית וינסו בכל הזדמנות לחולל מלחמה גדולה, יהי המחיר שישלמו כבד ככל שיהיה.
ושני אלה, הדוב הרוסי והטרור הערבי־פלסטיני, מלווים את תוקפנותם בתעמולה שקרית, מנסים להטיל את האשמה על הצד המותקף. השאלה היא עד מתי ישב המערב בחיבוק ידיים ומתי ישראל תדע לא רק להגיב על טרור נקודתי, אלא לשים לו קץ אחת ולתמיד. רק ישראל מאוחדת, ערוכה ונחושה, המתעלמת מתעמולת השקרים של אויביה ומהשקט המדומה והזמני, תוכל להדוף את האיום המתעצם עליה, מקרוב ומרחוק.
התרעות פיקוד העורף