שלושת החברים האלה, יחד עם אחד - יהודה פוליקר, חיו בקריות וניגנו בשלל מסגרות מאז סוף שנות ה־60 (!). כלומר, יותר מעשור לפני צאת אלבום הבכורה. רוב הפעילות שלהם הייתה בלהקות קאברים, שהופיעו באירועים, אבל לכל אחד מהחברים היה דיי ג'וב שממנו התפרנס באופן רציף. בנג'ו עבד בדואר, קיטש היה טכנאי שיניים, חדד היה צבע, ופוליקר ספר. רק כשהאחרון נטל יוזמה, ושלח קסטה עם שני קטעים מקוריים ליעקב גלעד, החל סיפור הסינדרלה הכמעט בלתי נתפס שהפך את הארבעה לסנסציה הגדולה של המוזיקה הישראלית.
אלבום הבכורה, שיצא ב־1 באוגוסט 1982, מכר בתוך כמה ימים 50 אלף עותקים. מספר מדהים באותם ימים. אבל ההצלחה הזו הייתה קצרת מועד. קיטש עזב את הלהקה כבר במהלך העבודה על האלבום השני, כי הרגיש שלא קיבל מספיק ביטוי. ואחרי יציאת האלבום “משמרת לילה", בדיוק שנתיים אחרי צאת הראשון, פוליקר כבר החל לעבוד על “עיניים שלי", ובתוך זמן קצר לבנזין נגמר הדלק.
התוצאה הייתה שקיטש, בנג'ו ואלי חדד חזרו בעצם לאותה נקודה אפורה שממנה יצאו, אחרי שחוו כשנתיים של תהילה מטורפת. תחשבו על זה. לכולנו יש בחיים עליות ומורדות. אבל השלושה האלה נשלפו לרגע קצר מחייהם הרגילים, נגעו בשמיים, ואז הושלכו מהם בבת אחת אל הקרקע. והכל, בשעה שחברם ללהקה הלך והפך לאחד מהכוכבים הגדולים של המוזיקה הישראלית, בלעדיהם. השלושה עוד ניסו לחזור, בסוף שנות ה־90, עם הרכב חדש בשם “עקבה", שלא ממש זכה להצלחה. ומאז נבלעו אל תוך אלמוניות מוחלטת.
וכאן מגיעים ההרהורים הקיומיים, שאני תמיד שוקע לתוכם כשאני חושב על הסיפור הזה. האם מוטב היה להם, לשלושה, שלא לחוות בכלל את רגעי התהילה - בהנחה שאלה גרמו להם בהמשך חייהם להרבה מאוד תסכול וקשיים? ומאידך, האם כשאדם מגיע בחייו להישג נקודתי יוצא דופן, האם הוא מאפיל על כל הדברים היותר שגרתיים שאותם חווה לאורך מרבית שנותיו? מה יותר חשוב, להיות להקת השנה או לגדל ילדים? הרי כמעט כולם חווים הורות, ורק מעטים מגיעים לפסגה כלשהי. מצד שני, הפסגה הזו מתפוגגת בתוך שנה־שנתיים, והילדים נשארים לתמיד. וכן הלאה. תמצית ההרהורים האלה היא בעצם שאלת המפתח: מה באמת חשוב בחיים?
בהיותי אדם מאוד הישגי, אני נוטה לשפוט את האנשים סביבי על פי מידת ההצלחה ועובי הרזומה שלהם. כשאני פוגש אדם בן גילי שעובד בעבודה “רגילה", במשרה ממוצעת, ואין לו שאיפות להתקדמות משמעותית, אני מיד מרגיש כלפיו סוג של עליונות. ולכן ברור לי, באופן אינסטינקטיבי, שעדיף בהרבה להימנות על הפוליקרים של העולם, וששלושת החברים האחרים נמצאים בצד הלוזרי של הסיפור. אבל אולי - רק לצורך הדיון התיאורטי - השלושה האלה בנו משפחות, גידלו ילדים והגיעו לאיזשהו סוג של שקט נפשי או השלמה עם עצמם שאף כוכב מוזיקה לא ירגיש לעולם. מי בעצם קבע שהצלחה אובייקטיבית היא חזות הכל? ויותר מזה, מי יכול לקבוע עבור אחרים מהי הצלחה? אין לי ספק שבנג'ו, קיטש ואלי הרגישו רע מאוד לנוכח התגלגלות הסיפור - בצדק מוחלט. אבל האם זה משהו שאמור להגדיר את כל חייהם, ולהפוך אותם לגיבורים טרגיים? או שאולי זו רק התרבות שאנחנו מכירים, אני לפחות, שמסתכלת על החיים כאילו היו מצעד פזמונים.
התרעות פיקוד העורף