“יוסי, קח משאית וסע מהר הביתה. אבא שלך חולה מאוד", כך אמר לי בבהילות מפקד קורס “המכין" בבית הספר לטיס ששכן אז בתל נוף. הוא כבר ידע מה שאני טרם שיערתי. רק בדרך אמר לי הנהג שהסיע אותי, כבדרך אגב, כאילו רצה לנחם: “גם אבא שלי מת".

היה זה סא"ל צבי גוב־ארי, שידע לפניי שהוא שולח את המ"כ שלו הביתה כדי להתחיל באבל על אביו. זה היה לפני 60 שנה בדיוק. אירועים שהתרחשו אז, בשירות הצבאי, אין שוכחים, בוודאי לא את הדמויות ששירתי תחתן או לצדן במשך חודשים ושנים.

כזה היה צביקה. כאלה היו הרס"ר שיקל יבל"א, וחניכיי בקורס הטיס, שרבים מהם הגיעו לקודקוד הפיקוד ולתפקידים בכירים במדינה, והיו מהם גם שנפלו במערכות ישראל מאז. צבי גוב־ארי היה מפקד קשוח ורך כאחד, דייקן, סמכותי ודאגן. כולם היו בניו. דרכינו נפרדו לאחר הצבא. הוא המשיך בשירותו בחיל אוויר ולדרגת תא"ל הגיע. משפרש עוד נכונו לו עלילות - כמנכ"ל רשות שדות התעופה וכראש עיריית יבנה במשך 24 שנה עד יומו האחרון. יבנה ששוכנת לא הרחק מבסיס תל נוף.

לפני כשנה הזמנתיו לביקור ב"בית אבא" ברמת גן. הוא כבר לא היה במיטבו, כתב לי בתשובה לאחר שהזכרתי לו את עברנו המשותף: “יוסי יקירי, ודאי שאני זוכר ודרכינו אף הצטלבו כאשר היית בלשכתו של יצחק שמיר ז"ל. אתאם איתך ביקור במקום. בטוחני כי הדבר יהיה מרגש".

כשעבדתי לצדו של שמיר, צביקה כיהן כשגריר ישראל בדרום אפריקה. הייתי לו כמובן לכתובת בלשכת ראש הממשלה, וסייעתי לו כמיטב יכולתי במילוי תפקידו הדיפלומטי. ל"בית אבא" צביקה לא הספיק להגיע, אבל המשיך עד יומו האחרון לפעול למען יבנה ולהפכה לאחת הערים היפות בישראל.

צביקה השני הוא כמובן צביקה פיק. כמה נכתב וסופר עליו מאז הלך בפתע, בודד בביתו, חולה ונבול, כאשר בשנים האחרונות עצב היה נסוך על פניו של זמר ומלחין כה פופולרי וכה חדשן כמוהו.

את צביקה פיק שמעתי לראשונה כשהופיע בתחילת שנות ה־70 במחזמר “שיער" באולם “אואזיס" ברמת גן. זו הייתה הפקה ומוזיקה פורצות דרך, ומי שלקח אותי “לחטוא" ולשמוע את כוכב הפופ העולה, שהיה מחוץ לתקינות של אז, היה חברי היקר ארי זיו־אב ז"ל, שאהב כל כך מוזיקת רוק וריקודים סלוניים. ארי היה רק בן 47 במותו ב־1991, בתחילת דרכו כשופט שלום. כשאני מאזין לשיר כלשהו של צביקה, ובביצועו, שמחה ועצב נמסכים בתוכי. איני יכול שלא להיזכר בשכני ובחברי הטוב.

היה לי מגע ישיר קצר עם צביקה פיק. זה היה כשהגיע במאה הקודמת לבית ז’בוטינסקי בתל אביב כדי לתת ידו למאמץ להקים מועדון תרבות וזמר לאומי, ואז גם זכה לקיתונות לעג מחוגי הברנז’ה השמאלית. הוא לא נרתע, לא הסתיר את “ימניותו", אך גם המאמץ להפעיל מין “צוותא" ימני לא האריך ימים. צביקה חזר להיות זמר נטו, שבתוך זמן קצר נסק להיות מגדולי הזמרים שלנו, המשלב ממיטב השירה העברית עם מוזיקה קצבית, שהוא הלחין. היום, כשמאזינים לשיריו של פיק, המושמעים בימים אלה ברצף, נוכחים שוב איזה מלחין וזמר ישראלי ענק היה ואיזו מורשת נצח מענגת של זמר עברי הותיר אחריו.

"צביקה א', צביקה ב', צביקה ג'/ על שלושתם רצינו פעם לספר/ צביקה א', צביקה ב', צביקה ג’/ כל אחד שווה שלושה, אם לא יותר!" כך כתב דידי מנוסי בזמנו והלחין יוחנן זראי. ואני סיפרתי במקצת על צביקה ג’ וצביקה פ’, שנעלמו בשבוע שעבר מנוף חיינו. שני “ימנים", שפעלו ויצרו בממלכתיות מוחלטת והותירו אחריהם מורשות מפוארות, כל אחד בתחומו. האחד בתחומי הצבא, הדיפלומטיה והשלטון המקומי, השני בהוספת נדבכים כה חשובים לתרבות שלנו. אני בטוח שדרכיהם נפגשו לא פעם כשצביקה פיק הופיע בעירו של צביקה גוב־ארי. אולי עתה שוב נפגשו אי שם למעלה.

מפיק ועד גור-אריה: פרידה משניים שהותירו מורשת מפוארת אחריהם