1. הסכם המים הכלכליים עם לבנון ייחתם כי הוא טוב לישראל, טוב ללבנון וטוב ליציבות האזורית. המהמורות ו"הפיצוצים" רק הביאו את המנוסים להבין כי ההסכם בדרך להיחתם, היות שזו דרכו של כל הסכם.
ההסכם רע למתנגדיו: לחיזבאללה ולבנימין נתניהו, שההיסטוריה הפוליטית תשפוט אותו כמי שהפך לאופוזיציה למדינה ולאזרחיה ולא לממשלה. כך בכל תחום ותחום בשנה האחרונה: חקיקה חברתית, ביטול ויזות לארה"ב, מינוי רמטכ"ל, ההסכם עם לבנון ועוד. לנתניהו קשה לעכל שישנם נוספים שיכולים להוביל ולחתום על הסכם מדיני, ביטחוני ואסטרטגי. ש"אין עוד מלבדו" לא שייך אליו. הוא דורש בלעדיות בענייני אסטרטגיה, ביטחון והסכמים.
מעבר לכך, נתניהו חש שמישהו אחר עוסק בים התיכון ובגז, שהיו עד כה נחלתו, מורשתו וגאוותו (לרוב בצדק), אבל הוא לא מבין שישנו ראש ממשלה שאינו הוא.
"אחריות ביטחונית"? זה האיש שהסתיר מממשלתו, משריו ומהציבור את הסכמתו למכירת צוללות למצרים, את הסכמתו לאספקת מטוסי F35 לאמירויות וכן הלאה. דמיינו לרגע מה היה קורה כאן לו יאיר לפיד היה האיש שנתן את כל אלה? נתניהו היה בוודאי במסיבת עיתונאים מתמדת. בהתנהלותו גורם נתניהו נזק לא רק לעצמו ולתדמיתו אלא גם למדינת ישראל ולאינטרסים המדיניים, הביטחוניים והאסטרטגיים שלה.
כאמור, ההסכם טוב לישראל, לאזרחי לבנון, לכלכלתה וליציבותה. הוא ייחתם כי כל גורמי הביטחון והמודיעין תומכים בו ומבינים את חשיבותו, כי אמריקה תיווכה להשגתו וכי עוד ועוד אסדות בים התיכון יחליפו אוניות מלחמה. וכי כל הסכם עם כל מדינת אויב – היא הישג לישראל.
ישראל צריכה לנהוג במזרח התיכון על פי הנוסחה: להיהרג על החיוני, להיאבק על החשוב ולהתפשר על היתר, בעיקר אם הוא חשוב לצד השני ולא מסכן את ישראל מאידך. וכך נדמה לי נוהגת ישראל גם הפעם. למורת רוחם של חסן נסראללה ונתניהו.
זה קורה כי יש לנו מה להציע ומכיוון שאנחנו (עם כל הצרות) מודל לחיקוי עם הון אנושי מדהים, הישגים מטורפים בתנאים קשים ומשאבי טבע בים התיכון. למרות מסורת של מדינה מבודדת ומוקפת אויבים, ישראל לומדת ויודעת לייצר הסכמים. אנחנו לא מתביישים לדבר עם אף אחד, נושאים ונותנים בגלוי ובחשאי, מנהלים "מדיניות ביטחון", שמשרתת גם את מדיניות החוץ ואת הכלכלה, ובעיקר יש לנו חוסן ועוצמה לעשות זאת.
ההסכם עם לבנון יכול להיות מבואה להמשך (לא מהר ולא פשוט), ואם יורשה לי להמר ולהעביר מסר לנשיא הסורי, זה "אסד, תתכונן. ישראל מחכה לך". תתפלאו: גם בין ישראל לסוריה יש זהות אינטרסים, בין היתר בהרחקת איראן מאדמת סוריה.
אחר כך הסבירו לנו ש"הקטיושות החלידו", נקלענו למלחמת לבנון השנייה כשאנחנו לא מוכנים והשארנו שם עשרות הרוגים וטראומה ששלחה הביתה שר ביטחון, רמטכ"ל ומפקד פיקוד, בין היתר.
הגבעטרון הם רק דוגמה אחת לרבים וטובים שמתכוונים להיעדר מהארץ ביום הבחירות, מי לנופש, מי לעסקים ומי לביקור קרובים - או סתם כאלה שלא בא להם להצביע.
הצבעה היא זכות וגם חובה. לא בכל מדינה נותנים לכל אדם לבחור, להצביע ולהשפיע, ואנחנו שחיים כאן צריכים להיות נאמנים לאלפים שנפלו כדי שנהיה מדינה חופשית ודמוקרטית. בהצבעה אנחנו רוכשים מניה במפעל הציוני, שטרם הסתיים. נעשה טוב – היא תעלה; נעשה רע – היא תתרסק על ילדינו ונכדינו. נשארים כאן, מצביעים ומשפיעים על גורלנו.
5. ישראל אוטוטו בת 75, וכמו רבות אחרות בגילה היא בענייני שיפוצים וקוסמטיקה. כל הארץ מוצפת במנופים, בדחפורים ובמחסומים, המלמדים על היקף עשייה עצום ועל התפתחות והתחדשות. תל אביב, עם כל הקושי, מחדשת פניה, סוללת דרכים וכבישים, גשרים ורכבת תחתית. לא כולם מסכימים ואוהבים, אבל ראש העיר עושה מה שצריך ולא מה שרוצים.
בירושלים לא היו כל כך הרבה מנופים וסלילת כבישים כבר הרבה שנים. עדיין לא הורדוס, אבל בהחלט מתקרב לטדי קולק. גם צירי תנועה, גם דיור וגם מגדלים ומרכזי תעסוקה. באר שבע הופכת למעצמת סייבר והייטק, והאקו־סיסטם שנפרש בלב העיר ומבואותיה, לצד הרכבת, הכבישים המהירים וירידת צה"ל לנגב, מביא לשיא של התפתחות. גם במקומות אחרים. ואני, שאוהב לבקר ולקטר כשצריך, רוצה שתחושו את העשייה, את ההתפתחות ואת הקדמה, ותתרגשו כמוני.
6. ניו יורק מלאה בסוכות בישראלים שתפסו ימי שמש נדירים יחד עם תיירים רבים ששוטפים את העיר, שחזרה לחיים אחרי שנתיים של עצבות וסגר. לפני שנה הייתי כאן ונמלאתי קדרות על התיאטראות שנאלצו להוריד מסך, המסעדות הריקות והעצבות ברחובות. ניו יורק הייתה סמל של טראומת הקורונה, ובקרנות הרחובות עדיין ממוקמות עמדות בדיקות.
את השורות הללו אני כותב בחסות השמש בפארק הקטן והמקסים בראיינט, פארק מוקף בשולחנות עם ישראלים. שאלתי את אחד מבעלי העסקים בהארלם מה פשר השקט בעיר ואם זהו "יום קולומבוס", הוא השיב לי שזה "YORK-JU", כינוי חדש ליום חג ליהודים, שהם כה רבים ודומיננטיים בעיר הזאת. כשהיהדות דוממת וחוגגת זה מורגש בעיר.
הרגשנו את זה גם בביקור אצל יובל במעדנייה שלו ברחוב 37 פינת השלישית. כבר 34 שנים שהוא מפעיל את "דניאל בייגל", מעצמת בצק ישראלית בלב מנהטן. בתנור מיוחד הוא אופה בייגלים, מכין את סלטי הדגים שקיבלו הצדעה ב"ניו יורק פוסט" ובשישי גם חלות. היהודים והלא־יהודים מצביעים ברגליים.
התרעות פיקוד העורף