מדוע הומור הפך חלק בלתי נפרד מחיינו ואיך הוא קשור להישרדות?

אחת השאלות המסקרנות ביותר שהמדע לא הצליח לתת עליהן תשובה מוחצת היא מה התפקיד של צחוק בחיינו. הצחוק הספונטני, הטבעי, קיים למעלה מ־10 מיליון שנה. רק בשלבים מאוחרים יותר באבולוציה התפתח הצחוק הסינתטי. תינוקות לומדים לצחוק בתוך שבועות אחדים מן הלידה, גם אם הם חירשים או עיוורים. גם הקופים, למשל השימפנזים, יודעים לצחוק באופן מלאכותי, בעיקר בתגובה לצחוק טבעי שמשמיעים קופים אחרים, בני הקבוצה שלהם.

אנחנו נוהגים לקשר צחוק לחוש הומור. נמצא שהומור הוא כלי מצוין לזהות תכונות אישיות, דעות קדומות ואפילו את מידת הלכידות של חברי הקבוצה, כמו גם את מידת האינטימיות בין בני משפחה וזוגות רומנטיים. הומור הוא סוג של סריקת מוח - "אמור לי מה מצחיק אותך ואומר לך מי אתה". הומור נחשב כמאפיין מרכזי של האישיות. אחד הדברים המעניינים לגבי הומור זה שאם אני יודעת מה מצחיק אתכם, זה פותח לי חלון שמאפשר ללמוד לא מעט עליכם.

מחקרים מראים שעמדותיהם הלא־מודעות של אנשים, במילים פשוטות סטריאוטיפים ודעות קדומות, מנבאות עד כמה יצחקו מבדיחה מסוימת. ככל שאנשים יותר שוביניסטים, למשל, כך הם ימצאו בדיחות מגדריות כיותר מצחיקות, וככל שהם יותר גזענים או מסורתיים, כך הם ימצאו שבדיחות על קבוצות אחרות יותר מצחיקות. גבר עמד להתחתן עם חברתו. הוא שואל אותה בדאגה: "תוכלי להסתדר עם המשכורת שאני מקבל?", היא משיבה לו: "כן, נראה לי. אבל ממה אתה תחיה?". צחקתם?

למרות ההנאה שהוא גורם לנו, הצחוק גם מחזק סטריאוטיפים חברתיים - למשל, הצגת נשים כהיסטריות, בזבזניות או רכלניות. בדרך זו הדובר מעניק לעצמו או לקבוצה שהוא משתייך אליה עוצמה שמקורה בהקטנת האחר. למאזין אין תפקיד פעיל בכך, אך מעצם ההקשבה והצחוק הוא מביע הסכמתו לתהליך הכוחני מול הזולת.

אחת ההנאות הגדולות ביותר שיש לנו היא לצחוק על נושאים שהם טאבו. זה מאפשר לנו לתקשר תחושות שאנחנו לא רוצים להודות בהן. אבל ההומור גם מאפשר לנו לתקשר תחושות אלו לאנשים אחרים, כדי לגלות אם הם חולקים את ההעדפות שלנו. אז אם זה לא יצליח, זו הייתה רק בדיחה. קחו לדוגמה את האמירה הבאה שנלקחה ממופע סטנד־אפ של לואי סי־קיי: "אחד הדברים הכי מבאסים בגן זה ילדים עם רגישות לגלוטן - אם הם לא מסוגלים לעמוד בזה, כנראה הם לא באמת צריכים לחיות". אמירה זו מדגימה שהומור הוא דרך אפקטיבית להוציא אגרסיות שחבויות בנו, מעין סוג של הודעה מקודדת האומרת "היי, אתה חלק מהקבוצה שלי? האם אנחנו באותה קבוצה?", ובכך שאתה צוחק מהבדיחה הזו, אתה אולי מאותת שכן.

בנוסף, הומור משמש כגורם מלכד בין חברי הקבוצה, בעיקר כאשר מתגבש אצלם הומור פנימי שרק הם מבינים אותו. מצד שני, אנחנו רואים עדויות לכך שהומור מלבה עוינות כלפי קבוצות אחרות. תחשבו על הומור שמבטא עליונות על פני אומות או גזעים שאינם יהודיים (אנגלי, פרסי ויהודי טסים במטוס...). מסתבר שהומור של קבוצות מלמד אותנו על אודות טיב הקשר בין חברי הקבוצה. קחו לדוגמה את הבדיחה הבאה - בת 90 מזמינה מורה פרטי שילמד אותה צרפתית. המורה שואל אותה: "בגילך חשוב לך ללמוד עוד שפה?", "שמעתי שבגן עדן מדברים צרפתית", היא עונה. "ואם תהיי בגיהינום?", שאל בתגובה. "פולנית אני כבר יודעת מהבית...".

מקורה של בדיחה זו בעדה הפולנית, והיא נועדה להדגים הומור עצמי (עדות שמסוגלות לצחוק על עצמן). נמצא כי הומור עצמי הוא אחת העדויות הטובות ביותר להתבגרות של קבוצה. כאשר הקבוצה עדיין אינה מגובשת, היא תתקשה לשמוע בדיחות של חברי הקבוצה על עצמם, וההומור העיקרי יהיה על קבוצות אחרות. לעומת זאת, ככל שקבוצה יותר מגובשת, כך היא תהיה מסוגלת לצחוק על עצמה וליהנות מכך.

בנוסף, הומור הוא מבחן מצוין להתאמה רומנטית. אחד המדדים הכי טובים לבחון אם קיימת כימיה בין אנשים הוא האם הם מסוגלים להבין ציניות או הומור אחד של השני, האם הם צוחקים מהבדיחות אחד של השנייה. נמצא שזוגות ומשפחות בעלי הומור פנימי הם מלוכדים הרבה יותר ובעלי קשרים חזקים יותר. גם בארגונים, כאשר צוותים מסוגלים להבין את ההומור אחד של השני, גם אם אף אחד אחר לא מצליח להבין ממה הם צוחקים, זוהי עדות משמעותית לטיב הקשר בין חברי הקבוצה.