אמא שלי הייתה מנויה על “טיים" עוד מהימים שהעיתון הגיע בדואר אוויר יקר, ולכן הדפים שלו, לתושבי ארץ רחוקה כישראל, היו דקים וכמעט שקופים.
היא המשיכה להיות מנויה על “טיים" גם כשעברנו לקיבוץ, ובביתה בנצר סרני הייתה ערימה גבוהה של חוברות העיתון הזה, היא הייתה מנויה עליו כל חייה. היא הייתה אומרת לי: “הם ממציאים מילים", בתערובת של הערצה ותלונה.
בעבר הקדישו ב"טיים" מדור קבוע לאומנות, ובו, בצד המאמרים, היו מדפיסים באיכות יצירות אומנות, ומלווים כך תערוכות חשובות ומגמות בציור. היא גזרה לי את הדפים האלה. יש לי עד היום תיק של הדפים האלה (ממש בימים אלה ראיתי במוזיאון תל אביב תערוכה קטנה של בריג'יט ריילי, שאותה הכרתי מהדפים האלה, ונדהמתי אז, כשראיתי את הציור שלה לראשונה. מאז לא ראיתי עבודות שלה בשום מקום, כך שזו הייתה בשבילי פגישה משמחת עם משהו שהכרתי ונעלם לי).
כילד, הדבר שהרשים אותי יותר מהכל ב"טיים" היה השערים. הם היו מצוירים ביד, זה לא היה צילום, והציור של השער נראה לי שיא היכולת הציורית. “טיים" זכה כך בעיניי להיות קובע הטעם והסמכות לכל מה שנכון וטוב.
“למה לא הורדתם... סליחה, קשה לי לדבר, למה לא הורדתם את דירוג האשראי שלנו? לא אכפת לכם בכלל שבישראל יהיה עכשיו משטר שבו יקבעו לפי התוצאות בקלפי? אין לכם לב?".
“חנון. לא מתאים לך. גם יאיר גולן הגיע עכשיו והוא צוהל וצוחק מאושר, ומצלם את עצמו לרשתות מתמוגג בצחוק מרושע שאפילו בסרטים מצוירים אין. יו, היא בפנים רועדת מפחד. יאללה, קח את עצמך ובוא. אתה מבזבז זמן, צועקים פה במגפונים ומלהיבים את החבר'ה. כל רגע מישהו יכול לפרוץ למספרה, זה עניין שקורה בשניות, ואז יעשו לה לינץ', ויגררו את הגווייה שלה ברחובות ואתה תפסיד את החוויה. וואו, היא באמת נראית מפוחדת שם בפנים, איזה כיף. נא, נא, נא, נא באוזן. נא, נא, נא באוזן. שרה, שרררה, שרה בזינזנה. שרה, קוצי קוצי, בואי לפה. לה, לה, לה, לה, לה, לה!".
התרעות פיקוד העורף