השופט בדימוס אהרן ברק הוא אינטלקטואל. אמיתי. וכמו כל אינטלקטואל אמיתי, לא בשבילו היא הדרך המאוד לא נקייה והלא אידיאלית של דמוקרטיה בפעולה – המשא ומתן המייגע בין מפלגות בקואליציה, בין אופוזיציה לקואליציה, בין ערכים ואינטרסים חברתיים שונים, כשכל מי שמייצג אינטרס מסוים מושך לכיוונו; כשחבר כנסת שמתנגד לסעיף זה בהצעת החוק והשני תומך בו, והראשון אומר: "בסדר, אתמוך, אבל בתנאי שתתמוך אתה בסעיף שאני מציע", ופונה לשר במפלגה שלו שיפעיל לחץ על שר במפלגה אחרת.

וכך, יום אחר יום, ולפעמים לילה אחר לילה, עד שבסוף התהליך הכנסת מחליטה ברוב קולות על אותו הֶסדר פשרה שהציבור – זאת אומרת, הרוב בעם – יכול, כך מקווים, לחיות עמו. זה נקרא חוק. התוצאה המתקבלת לא תמיד מוצאת חן בעיני אינטלקטואלים מסוגו של אהרן ברק. לאינטלקטואל אמיתי יש קונספציה והיא נקייה, סדורה וערכית - ומכתיבה על פי אילו נורמות תתנהל המדינה ומהם החוקים האידיאליים שיקבעו איך על אזרחיה לנהוג.

ישנו ספר פוקח עיניים, "Intellectuals and Society", "האינטלקטואלים והחברה", מאת הכלכלן האמריקאי הנודע פרופ' תומאס סואל. בספרו, מנתח סואל את התופעה של הכפפה מלמעלה למטה של רצון האינטלקטואלים על החברה, ועל ההרס והחורבן שהכפפה כזו הביאה עמה לאורך ההיסטוריה. ואכן, די להתבונן בהיסטוריה הקרובה של המאה ה־20 כדי להיווכח מה אינטלקטואלים, כמו אלה ברוסיה או בקמבודיה, הביאו במקרי קיצון. בספר זה יש גם פרק שכותרתו: "האינטלקטואלים והחוק", שדן בעיקרו בשופטים פרוגרסיביים אקטיביסטיים ובהשפעתם על החברה המערבית (שאינה מתקרבת לזו הקיימת בישראל).

כיוון שהחוק – כפי שהפרלמנטים, או הקונגרס האמריקאי, או במקרה שלנו הכנסת, מעבירים אותו – אינו בהכרח לרוחו של האינטלקטואל המשפטן, הרי כשהוא יושב בבית המשפט, הוא יפסוק לא פעם ולא פעמיים בניגוד לו. למה? כי הרעיונות של האינטלקטואל המשפטן, לעומת הרעיונות של הפוליטיקאים, הם טובים יותר, נעלים יותר – ובלשון בית המשפט העליון שלנו, "סבירים" ו"מידתיים" יותר. חוק שהרוב רוצה? שנציגיו הנבחרים נעדרי ה"נאורות" חוקקו אותו? זה לא בשביל השופטים שלנו, או לפחות, לא תמיד. כי הרי הם, מסתבר, החוק.

ולמי שאינו מבין על מה אני בכלל מדבר כאן, אולי כי הוא ניזון ממנה יומית גדושה של תקשורת אחידה, אנסה להבהיר בקצרה: כששופט מחליט שהממשלה אומנם פעלה על פי חוק שהכנסת קיבלה, אבל שפעולה חוקית כזו אינה "סבירה" ועל כן הוא, השופט, מחליט אחרת במקומה, הוא למעשה מבטל את החוק ומשליט את דעתו הערכית, שזו דעת האינטלקטואל, על המדינה והעם, בניגוד לדעתם.

למבחן הסבירות הזה אין דבר וחצי דבר עם חוק ומשפט, כי במוצהר הוא אינו קשור לחוק ולמעשה בא במקומו. כשהשופטים עושים את זה פעם אחר פעם, הם בפועל מבטלים את חוקי הארץ והופכים אותנו למעשה למדינה חסרת חוק. כי "החוק" הוא מה שאנשי־העל מחליטים עליו בכל פעם מחדש, ולא בהכרח מה שהריבון קבע ורשם בספר החוקים לידיעתם ולהנחייתם של כל אזרח, פקיד ושר.

"מדינאי המשפט". כך קרא אהרן ברק לעצמו ולשכמותו בבית המשפט העליון. למה הוא השתמש במילה "מדינאי" ולא "פוליטיקאי"? לא ממש שונה, אבל מן הסתם נשמע מפורש פחות. ובהיותם "מדינאי המשפט", הם בפועל מתערבים בכל סוגיה פוליטית שירצו ("הכל שפיט"), וכופים עלינו את ראיית עולמם ואת דרכם הפוליטית. במהותה, גם אם בשם זה או אחר, זוהי אוליגרכיה בפעולה. זו ודאי אינה דמוקרטיה בפעולה.

ומי שבלבו (גם אם לא יודה בזה בגלוי) מעדיף בהחלט שהשופט "הנאור" הוא שיקבע את כללי חיינו הפוליטיים והאזרחיים, במקום הריבון ה"לא נאור", כלומר העם באמצעות נבחריו הבלתי ראויים – זכותו כמובן לחשוב כך. אך יש לי רק בקשה קטנה אחת אליו: שלא יישא בהפגנה מחר שלט בעד הדמוקרטיה, כי הוא אינו בעדה. הוא נגדה.

הכותב הוא רופא, סופר ומחזאי

דמוקרטיה? לא בשבילנו | ד"ר עדו נתניהו‎‎

מה קורה כשהשופט בדימוס ברק ועמיתיו "האינטלקטואלים הנאורים" כופים עלינו את ראיית עולמם ואת דרכם הפוליטית?