בסיפור פיטורי 139 העובדים במפעלי תרכובות ברום מעורבים אין ספור ספינים, כשבראש המצעד ניצב איש העסקים עידן עופר, בעל השליטה בכימיקלים לישראל. עופר כועס על הממשלה, על הרגולציה ועל הסנטימנט הציבורי השלילי סביבו. ממקום מושבו בלונדון הוא דוקר את העין, מצד אחד, עם הודעות על השקעות בחו״ל ועל הקמת מטה ניהול חדש בדנמרק שיעסיק עשרות עובדים. מצד אחר, הוא מבשר על ״פיטורי התייעלות״ של 139 עובדים במפעל הברום. עם זאת, ההודעה אינה עומדת בפני עצמה.
לו תשלובת הברום היה המפעל היחיד שבבעלותו של עופר, אפשר היה להבין את צעדי ההתייעלות שלו. אבל הברום הוא רק חלק מקבוצת גדולה יותר ורווחית, ולכן קשה להימלט מהתחושה שהחלטת עופר נגועה בנקמנות כלפי הרגולציה והיחס שקיבל ממנה. ממש כי״ל ורעדה.
עד אתמול התפתינו לחשוב שיועץ האוצר הוא איש מקצוע נטו. מניית הזהב ואפשרות השימוש בזכות הווטו שמורים רק לצורך שמירת אינטרסים חיוניים באמת של המדינה. אינטרס חיוני, למשל, הוא החשש מסגירת המפעלים בישראל והעתקתם לחו״ל, מכירת המניות לצד ג׳ (כפי שניסו לעשות לחברת פוטאש הקנדית) ועוד. יחסי עבודה בחברה שמורים באופן בלעדי להנהלה ולהסתדרות. מניית הזהב אינה מקנה למדינה זכות להתערב בשיקולים ניהוליים.
אלא שנתניהו נמצא בתקופת בחירות. הוא לחוץ ומעוניין להוכיח שהוא חברתי אפילו יותר מאבי ניסנקורן, ולכן הוא מתערב. סביר להניח שב־18 במרץ, יום לאחר הבחירות, תיעלם סערת הפיטורים במפעלי הברום, והעובדים ילכו הביתה בשקט עם פיצויי פרישה משודרגים.
התרעות פיקוד העורף