קופסת סרדיניה: הבריחה לאי החלומות הפרטי שלי

י שם מעבר לקשת, בין אירופה לאפריקה, בין מזרח למערב, מחכה לי סרדיניה. מעולם לא הייתי בסרדיניה, ולבושתי - יש חשש קל שאם אתבקש לשרטט אותה על המפה, אתבלבל בינה ובין שכנתה הצרפתית, קורסיקה,

אבל סרדיניה היא שלי, ממתינה לי מעבר לקצף הגלים בניחוחות של מאכלי ים שבושלו בשמן זית, עם יין לבן צונן שבשתי הכוסות הראשונות טעמו עדיין גס, עם לחם כפרי שיש צורך להתאמץ כדי לבצוע ממנו ועם נשים שיודעות להעריך גבר שיודע לבצוע אותו, לטבול ברוטב העגבניות שמכסה את הדג, ללגום מכוס היין שלו ואז לגלגל לעצמו סיגריה ולשלוח אליהן חיוך מנומס. הו כן, הנשים בסרדיניה מעדיפות גברים כאלה, הרבה יותר מאותם דוגמני חדר־הכושר, בעלי הריבועים בבטן שמקפידים על מזונותיהם כאילו היו דוגמנית אנורקטית ושכפות ידיהם משוחות תמיד בקרם ריחני.

למה דווקא קובה, אתם שואלים? ובכן, היעד האקזוטי הזה נקבע אחרי שמישהו הציע נסיעה משותפת לקובה, ומישהו אחר ענה שהוא יצטרף רק על גופתה המתה של רעייתו. מאז הוכרזה ממלכתו של פידל כסימן לכך שמישהו מאיתנו הגיע לקצה, ושחייבים לעוף מכאן לפני שהוא רוצח מישהו או שולח יד בנפשו.

לפני שנים מצאתי עצמי חי כמה חודשים על אי יווני. את פסק הזמן ההוא מהחיים לקחתי כדי לכתוב ספר, ואפרופו ספרים - לו ארצה לתאר את כל הנסים והנפלאות שעברו עלי באותו הקיץ, יצטרכו להוציא את המוסף הזה בכריכה קשה. אם אנסה לתמצת את החוויה לכמה שורות, אספר שהיו לי שתי חולצות טריקו, זוג אחד של מכנסי ג'ינס, כפכפים ואופנוע - שמלבד לפטופ מתקופת האבן היו רכושי היחיד באותו הקיץ. שחיתי קילומטר וחצי בים בכל בוקר, שתיתי בערך ליטר אוזו עד לבוקר שלמחרת והפכתי לסוג של "סלב" בקרב אנשי האי החביבים. אומנם מקץ כמה חודשים שבתי לעולם האמיתי, אבל לא לפני שהשמעתי שאגה שהתגלגלה על פני הים התיכון כולו - מהדלתא של הנילוס ועד מצרי גיברלטר.

מאיפה הכסף לבית בסרדיניה? ובכן, חשבתי שאם אוציא את מעט החסכונות שצברתי במשך השנים...