הוא יושב על כיסא הנדנדה בסלון ביתי, אוחז בידו ספר שירי יונה וולך, ואת רגליו מניח על ההדום הירוק שקניתי בשוק הפשפשים. אני יושבת על הספה, לא הרחק ממנו, עושה עצמי כותבת, עונה למיילים, מחברת עוד בית להמנון "התקווה", מנהלת שיחה ארוטית טרנס-אטלנטית עם אובמה. כל דבר, רק לא לפתח איתו שיחה. לא לפגוש במבטו ולהראות לו שיש לי פנאי אליו. או רצון כלשהו שיישאר בביתי. רמזים הוא לא מבין, כנראה. אז הוא פונה מיוזמתו אלי. "מרסל, שמעי איך יונה וולך כותבת", הוא מזדקף בכיסא, מרצין את פניו ומתחיל להקריא לי.

"גופי היה חכם ממני
כוח הסבל שלו היה פחות משלי
הוא אמר די
כשאני אמרתי עוד".

הוא חדל לרגע, הניח את אצבעו כסימנייה וסגר את הספר שקיבלתי במתנה מאיזה מאהב שקדם לו. "את קולטת? אישה יכולה לתת את הגוף שלה למי שתרצה", הוא אמר, "היא יכולה לעצום עיניים ולהתמסר לו בכל עת. הנה, הזונות עושות את זה מדי יום, כמה פעמים ביום. אבל באה גאונה כמו יונה וולך ואומרת לא! למרות תאוות הבשרים שהייתה לה, הגוף שלה קרס". אני מביטה בו ללא אומר, מגייסת חיוך קטן וחוזרת למחשב.

“גם את קצת כזו, לא?", הוא ממשיך להביט בי, קולו משתנה, הופך טיזרי, ספק מנסה לעלוב בי. "גם את נכנעת לתאוות בשרים, לא כל כך אכפת לך מה ילד יום. שלא תביני לא נכון, אני לא שולל את זה, אבל את חייבת להיזהר שהגוף שלך לא יקרוס".

עכשיו אני כבר נושכת את שפתי. אין טעם לבזבז אנרגיות מיותרות על מריבות עם גבר שלא אראה עוד בחיי, נכון? אז אני עושה עצמי מקלידה וממלמלת "כן, יונה וולך היא משהו". “הייתה, הייתה משהו, היא נפטרה מזמן", הוא אומר.

טמפרטורת הדם שלי מתחילה לעלות. אצבעות רגלי זזות בעצבנות, וההקלדה הופכת מהירה יותר. אני לא כועסת על הכסיל שיושב פה אלא על עצמי. שוב טעיתי ושוב אסבול בגלל האי-נעימות, בגלל חוסר היכולת שלי להגיד "הלו, עצור רגע, זה לא מתאים לי".

הוא גבר בן 40, רווק, הכרתי אותו כשהרציתי בלונדון לכמה ישראלים לשעבר שהמירו את מגדל השעון בביג בן. הוא חיכה לסוף ההרצאה, ניגש אלי לבוש חליפה מחויטת, על צווארו נח צעיף לבן ובידו אחז כוס שמפניה. "אני לא נוהג לעשות דברים כאלה", הוא אמר לי בקול בס עמוק, "אבל הרשמת אותי מאוד, נוכל לאכול יחד מחר בערב?".

"שיהיה טעים", עניתי.

למחרת הוא אסף אותי במונית מבית המלון. הגענו למסעדה איטלקית בפאתי צ'לסי. שוחחנו על אמנות, תרבות, ספרות, הוא אתגר אותי, חידד את מחשבותי ואפילו מעט התאמצתי כדי להדביק את העברית היפה שלו. אחרי הארוחה הוא נשק לי והציע שנעלה אל המלון, להמשיך את הלילה. סירבתי, לא חשתי אליו שום משיכה פיזית, על אף מראהו הטוב. רציתי לסיים את זה בערב נחמד עם שיחה קולחת ודי.

ביום שלמחרת הוא הציע לבוא ולקחת אותי לשדה התעופה. הסכמתי. הייתה זו שעת צהריים, הוא עזר לי עם המזוודות ונכנסנו שוב אל מונית שהזמין. הערכתי את המעשה, הוא היה ג'נטלמן כל הדרך. אחזנו ידיים במונית וקצת התנשקנו. שוב, לא הצלחתי להרגיש שום תשוקה אליו ולו הקטנה ביותר. למה נתתי לו את שפתי? לא יודעת. אולי בוסר הנשיות או הדעתנות.

כמה חודשים עברו מאז. מלבד כמה הודעות חביבות במיילים לא נוצר קשר. עד שלפני כמה ימים קיבלתי ממנו הודעה. סיפר שהוא מגיע לארץ לשלושה ימים ושאל אם יוכל ללון אצלי בזמן הזה. עניתי בחיוב. הבית שלי ביפו (כן, חזרתי ליפו, ופה אשאר כנראה לעת עתה) די גדול, יש מספיק מקום לשנינו, והזיכרון ממנו השאיר בי טעם טוב. אתמול הוא הגיע. שוב בחליפה, אוחז במזוודת גלגלים מעור ובידו בקבוק יין וזר פרחים קטן. הערכתי את המחווה. כשנכנס אל ביתי, הביט מסביב ואמר “את יכולה להרשות לעצמך יותר מזה".

חשבתי שלבטח התבדח, אז התעלמתי מההערה המוזרה והצעתי לו לשתות. שתינו יחד קפה, הוא התלונן שחסר קצת סוכר, אז הוספתי לו. “תקני סוכר חום", אמר, “חבל על הקלוריות". שתקתי גם הפעם. הוא היה עייף מהטיסה. הצעתי לו את חדרי והוא הלך לישון. שטפתי את כוסות הקפה, סיימתי סוף־סוף את “שלום לך, עצבות" של סאגאן, בכיתי קצת לאור צערה של הדמות ונכנסתי להתקלח. חמש דקות אחר כך, שלוש דפיקות בדלת המקלחת. “אני יכול להיכנס?".

“אני מתקלחת, תכף אצא", עניתי.

“אולי בכל זאת? אני אציץ רק קצת", התעקש.

שתקתי והמשכתי להסתבן, עשיתי עצמי כלא שומעת. החלטתי להתלבש כבר במקלחת ויצאתי משם רעננה ומאופרת. הוא ישב בסלון. “את כל כך יפה", אמר. “תודה", השבתי, “אולי כדאי שתתארגן, שלא נאחר לארוחת הערב". הוא התרומם מהספה והגשתי לו מגבת. “אני מעדיף שאת תנגבי אותי", ביקש. חייכתי ושוב שתקתי.

###

שעה אחר כך כבר היינו בחוץ. הוא לבש חולצה מכופתרת לבנה. אני הייתי בשמלה קלילה. נסענו אל ביתו של אחד מידידי. בכניסה קיבלו את פנינו כמה חברות שלי. הוא ניסה לאחוז בידי, הרחקתי את ידו ממני. "מי החתיך הזה, מרסל?", שאלו חברותי. הוא חייך אליהן, בירך אותן בשלום והתיישבנו כולנו אל השולחן.

כוס יין אחת נמזגה. בעל הבית, בשגרה כופר מדופלם, אלתר ברכת קידוש. כולנו ענינו "אמן". בכוס השנייה כבר הרגשתי פחות מתוחה ונעתרתי לידו שליטפה את הגרבון שלי תחת השולחן. הוא הצליח להצחיק את חברי עם כמה בדיחות שנונות, והדבר מצא חן בעיני. "עוד בקבוק?", שאל ידידי בעל הבית. "כן!", צעקו חברותי. הוא פתח יין ישן והתגאה "זה הבציר הכי משובח שטעמתן". הוא עבר בין גביעי היין ומזג. כשהגיע לשלי, לא מזג. למה? אספר לכם למה. הבחור שאיתו הגעתי הניח את כף ידו על גביע היין שלי, הביט בידיד שלי ואמר "היא שתתה מספיק".

"מרסל? אם תרצה, היא תפיל את כולנו", צחק בעל הבית. צחקו גם חברותי. אך הוא בשלו: “לא כדאי שהיא תשתה עוד יין". שקט בשולחן. מזגתי לי קולה במקום ופיללתי לרגע שאשוב הביתה.

לא הרבה זמן אחרי כן צעדנו אל ביתי. בדרך שוחחנו קצת על שבת, פרשת השבוע ומנהגים אלה ואחרים. העקב שלי התעקם והרגל קצת זזה. הוא אחז בי חזק והצמיד אותי אליו. הדפתי אותו. הבטתי בעיניו ואמרתי "לא מתאים".

"אז למה הזמנת אותי?", שאל.

"אתה יכול ללכת", עניתי בתוקפנות.

כשפתחתי את הדלת כבר לא יכולתי לשוב חזרה. עליתי אל ביתי והוא אחרַי. לקחתי שתי כריות מהמיטה שלי והנחתי לו על הספה. "אתה ישן פה", אמרתי.

"עשיתי משהו לא בסדר?", הוא שאל.

"תגיד, למה לא התחתנת עד היום?", השבתי בשאלה.

"אתן עם דפוק, גם הישראליות וגם הלונדוניות, נשים הן עם אגואיסטי ודפוק".

"לילה טוב", לחשתי ונכנסתי אל חדרי, רותחת מזעם.

###

ועכשיו בוקר. הוא יושב לידי וממשיך להקריא לי יונה וולך. דווקא אותה הוא מקריא לי. את סמל הפמיניזם, את הנשיות חסרת המעצורים, ההוללות התמידית, החדות וחוסר ההתחשבנות של המשוררת הדגולה הזו. דווקא את יונה וולך הוא מקריא לי, השוביניסט הזה.

זה היום האחרון בשבוע האישה 2016. הרציתי כל כך הרבה במהלך הימים האלה בפני נשים קרייריסטיות, עצמאיות, חזקות ומוכוונות מטרה. ודווקא לידי, כשאני בפיג'מה סקסית, במראה ביתי נוח, עם מנגינת ג'אז ברקע ונעורים יפים, יושב הגבר שלידו ארצה להיראות הכי גברית שאפשר. רק שלא יחשוק בי. כי להיגעל יותר מזה יהיה קשה מאוד.

תכנית הרדיו של מרסל מוסרי

יום האיש: הוא הגיע מלונדון, חתיך, אינטליגנטי ושוביניסט

הרציתי כל כך הרבה במהלך שבוע האישה בפני נשים עצמאיות וחזקות. ודווקא לידי, כשאני בפיג'מה סקסית, יושב הגבר שלידו ארצה להיראות הכי גברית שאפשר, רק כדי שלא יחשוק בי