מגילת רות, שאותה אנו קוראים מדי שנה בשבועות, עוסקת בין היתר בשייכות, נאמנות ודבקות באנשים שאימצו אותנו לחיקם. באופן הפוך לגמרי, המציאות היומיומית לאחרונה במדינת ישראל מאופיינת בשנאות, תככים ועלבונות - והשנאה התורנית המדוברת ביותר היא זו שנגד החרדים. כעת חשוב להתבונן בשסע הזה מקרוב ולעשות הכל כדי לרפא אותו.
חשוב לבחון תחילה את מידת הלכידות בין אלה הנמנים עם הציבור הקרוי חרדי, ועד כמה מדובר בגוש הומוגני של אזרחי המדינה. האם החצרות השונות, הקבוצות השונות, הפלגים ותת־הפלגים בתוך הציבור הזה חושבים ופועלים באופן זהה? באופן שיטתי ולאורך שנים, נראה שהתשובה לכך היא שלילית. למשל, ישנה הפרדה, לעתים אפילו מעוררת תהייה, בין החרדים האשכנזים לבין אלה המזרחיים.
מעבר להפרדה הזו, הרי שיש חצרות המאמצות לחיקן את הסברה שלימודי ליבה הכרחיים לטובת הציבור החרדי, בזמן שרבות אחרות מטעימות שעדיף שהחרדים ילמדו אך ורק לימודי קודש. בעוד הרוב המכריע עודנו מתנגד לשירות צבאי של גברים חרדים בצה"ל, הרי שכ־15% מהצעירים החרדים מתגייסים כיום לצבא ההגנה לישראל. כך ששנאה לציבור שלם, כאילו היה גוש הומוגני הדוגל בדרך חיים אחת, היא שגויה מיסודה.
בביקורי לאחרונה במדינה אירופית מסוימת במטרה לנאום בפני ראשי הקהילות היהודיות ביבשת, נתקלתי ברב קהילה חרדי שעבר מחצר שמרנית במיוחד בירושלים להנהגת הקהילה היהודית הקטנה. לדבריו, העובדה היחידה שאפשרה לו, בניגוד לחבריו האברכים, לצאת אל העולם ולעסוק במלאכה ההולמת את כישוריו, היא ידיעת שפה זרה חוץ מעברית ויידיש.
הוא הוסיף כי הקצבאות לחבריו לישיבה לרוב אינן מספיקות, בעיקר כיום נוכח יוקר המחיה, ורובם נאלצים, בסופו של דבר, לצאת ולעבוד בכל מקרה. אלא שעבודתם זו היא עבודת כפיים בעיקרה, שכלל אינה הולמת את מעמדם וכישוריהם, משום שהם אינם מצוידים בלימודי ליבה. התרשמתי עמוקות מאותו רב קהילה, שנותר נאמן לדרך חיים חרדית, אולם בחר להתבונן במציאות בעיניים פקוחות - לא מתוך ביקורת וכעס אלא מתוך חמלה וכבוד.
כשבגל הפיגועים בשנה שעברה, הציל בגופו השוטר רס"ב אמיר ח'ורי רבים מתושבי בני ברק, ומסר את נפשו לבורא, חרדים רבים נהרו לבית משפחתו בגליל כדי לנחמה. אין די מילים לתאר את היופי והחמלה, ההודיה וההוקרה שבמעשה, שאף התעלו עליו וקראו לרחוב בעיר בני ברק על שמו של אמיר. ארגון איחוד הצלה הוקם על ידי מתנדבים חרדים, והם בעיקר אלו שמאיישים אותו, שכן הנתינה והצלת חיים הן נר לרגליהם. לא קשה להאיר את הטוב בקרב חלק מהחרדים. אכן, כמו כל חברה, היא רחוקה מאוד מלהיות נקייה מפגמים. כמו בכל חברה, יש בה מן הטוב ומן הרע.
אך קשה להתעלם מהעובדה שגורמים רבים במדינה בוחרים לחיות את חייהם באורח חרדי. זוהי זכות מוקנית על פי ערכי הדמוקרטיה במדינה מתוקנת כלשהי, ובכלל זה גם במדינת ישראל. אלא שלא פעם, קבלת החלטות שגויה מצד נציגי ציבור מסוימים, שמשרתת אינטרסים עלומים ולא את טובת הציבור החרדי, היא זו שמקדשת ומנציחה את השנאות והכעסים מצד רבים כל כך מאזרחי מדינת ישראל.
אינני מתיימרת להבין טוב יותר מאף אחד אחר את רצון האל, אך כאדם מאמין אני מתקשה להאמין שבהביטו עלינו מלמעלה, הוא מרוצה מהתככים והשנאות בעם ישראל. היהדות אינה מחנכת לבערות ולנבערות, שהרי גדולי רבנינו לאורך ההיסטוריה היו החכמים והמשכילים שבבני האדם. היהדות אינה מחנכת לעושק והישענות כלכלית על חלקים מהאוכלוסייה, שכן היא מקדשת עבודה קשה למען פרנסה, ואף מלמדת דיני חלוקה לאביון ולאלמנה, בחמלה ובנתינה אינסופית.
כל אזרח ישראלי - יהודי או ערבי, חילוני או דתי, על כל הגוונים השונים - זכאי ורשאי לאותה השקעה בחינוך, בתשתיות, בדיור ועוד. כל אחד ואחת מאיתנו צריכים לקבל את אותם הכלים, ולהוסיף לבסיס את מה שיקר ללבם, כל עוד אין זה פוגע בכלל הציבור. כל אחד ואחת מאיתנו צריכים לשרת את המדינה ולהשיב את "החוב" על אותן הזכויות - בשירות שהולם את אורח החיים והאמונות שלו: אם בבתי החולים ואם בארגונים כמו מד"א או איחוד הצלה, בטיפול בנוער במצוקה או במסגרת צבאית דה־פקטו. כל אחד ואחת חבים זאת מבחינה מוסרית, דתית וערכית, כי כולנו שווים בעיני אלוקינו.
הכותבת היא ח"כית לשעבר מטעם המחנה הממלכתי, יועצת לנשיא המדינה המנוח שמעון פרס ולשעבר סגנית השגריר במצרים