אני מאמין שמדינת ישראל צריכה להישען על ארבע רגליים יציבות: ציונות, דמוקרטיה, ממלכתיות וחילוניות. הפרויקט ההיסטורי, שסופו תקומה מדינית ועצמאות בארץ ישראל, היה כמעט בכל משך קיומו פרויקט ציוני, חילוני, סוציאליסטי, דמוקרטי, אירופי (מילה מכובסת לאשכנזי) ואליטיסטי. הוא היה כזה 90% (אולי יותר) של הזמן ו־90% (אולי פחות) של התוכן.
"ביהמ"ש לא פוסק על פי החוק": רוטמן במתקפה חסרת תקדים על העליון
רוב הציבור: לעצור את חקיקת הרפורמה המשפטית וללכת לבחירות
הכלים שבהם נעשה שימוש היו עבודה קשה, אמונה גדולה, הקרבה אישית וחומרית וגם ובעיקר של חיים. והיו הרבה זיופים וחריקות, דעות קדומות, פוליטיקה מטונפת ועוד הרבה חרא. וגם שואה. אבל הדבר קם ונהיה.
והדברים הלכו והשתנו, במיוחד מאז 1967. אז נתגלתה במחוזותינו ה"ההתערבות האלוהית" – התנועה להשתלטות ורכישת נדל"ן זול בשטחים כבושים, מיסודם של מאמינים תועים ונביאי שקר זדוניים, ובהנהגת רבנים מטורללים – עד רצח של ראש ממשלה (עכשיו הם מדברים על שחרור הרוצח). ההתגלות הזאת אשמה גם בערעור הבסיס החילוני והדמוקרטי, אבל היו שינויים ותיקונים גם קודם לכן.
הקטע האירופי־אשכנזי מוזער על ידי המייסדים ביוזמתם. הם קראו לשינוי ישראליוּת דרך קיבוץ גלויות (היום קוראים לזה "כולנו אחים"). עכשיו נטען שזה היה אחת משתיים:
הראשונה – חטא כבד מנשוא. כל העוולות מאז (כולל ההזיה של חטיפת ילדים ומכירתם), והעיוותים החברתיים של ימינו אלה, מקורם בחטא הקדמון ההוא של קיבוץ הגלויות. כך זה מוצג; השנייה – שקר זדוני והעמדת פנים. כלומר, מעולם לא התכוונו באמת. האמהות והאבות המייסדים קראו לספין הזה שלהם קיבוץ גלויות וחתירה לשוויון – אבל המקובצים אומרים שלמייסדים היו בראש כל הזמן רק קיפוח, אפליה, ניצול של עבודה זולה והסללה תעסוקתית ותרבותית.
אפשר להתווכח עם כל מה שנכתב עד כאן. זה לא באמת חשוב, ונועד רק להצביע על המקור הבית"רי שממנו אני בא. כי היום אנחנו במקום מסוים ועלינו להתייחס למציאות ולא באמת חשוב איך נקלענו אליה.
על מה יש לדבר?
יש כאן עכשיו, בהכללה ובהגזמה, שני צדדים:
צד־אחד, שלפני שלושה־ארבעה דורות ייסד את המדינה הזאת. שלפני שניים־שלושה דורות בנה אותה בדם, יזע ודמעות. שבדור הקודם ובדור הנוכחי חיזק אותה, פיאר אותה ועשה אותה מה שהייתה עד לפני שנה־שנתיים. צד של מתגייסים, לוחמים, מקריבים, עובדים קשה, יוצרים, מדענים וחכמים שנסקו לפרסי נובל, מחדשי שפה עתיקה, ספקי כסף ומסים למדינה. עם זאת, מן ההגינות לומר שבעשייה, בערכים ואפילו בחזון של צד זה יש לא מעט חורים שחורים.
צד־שני, שלפני שלושה־ארבעה דורות לא היה פה כמעט (אחוזים בודדים) וכמעט לא השתתף. שלפני כשניים וחצי דורות התחיל לבוא לכאן כעוד משימה לאומית, כולל נשיאה בעלויות הקליטה ושותפות גורל שלקח על עצמו צד־אחד. שבדור הקודם חלקים מכובדים ממנו השתתפו בפעילות המשותפת ותרמו רבות יחד עם צד־אחד למה שנבנה פה, והיום הם כבר מוּקעים כחלק מצד־אחד - שהטביע את צד־שני בהררים של חרא מדומיין.
אבל בדור הנוכחי השתנתה הדמוגרפיה (מישהו אמר לי שלח"כ ישראל אייכלר יש יותר נכדים מאשר יהיו לכל הח"כים של יש עתיד ביחד). בצד־שני יש רוב של משתמטים, נצלנים, עצלנים, מתקרבנים, הרסנים, אפילו לא חקיינים של יצירה, בטלנים עם ובלי כיפות, מדקלמי טקסטים דתיים לשווא ולעייפה וגזלנים של כספי מיסוי. פרזיטים מדופלמים שהצליחו להפוך יהודים גאים ומאמינים ממרוקו לסוג של יהודי גלותי ממזרח אירופה שאפילו מתלבש בבגדים ובכובעים משם.
והזכות להצביע נתונה לכולם. דמוקרטיה.
עכשיו רוצים ששני הצדדים ידברו. על מה בדיוק ידברו? הרי צד־אחד כבר אכל את כל החרא האפשרי במונחים של כסף שגונבים מכיסיו, במונחים של כפייה דתית ואחרת שמנחיתים עליו (עוד 1,000 רבנים, 500 משגיחי כשרות ו־1,000 קברנים) במונחים של ניתוץ אליליו התרבותיים והאמונתיים. במונחים של גזילת הארץ הזאת מידיו, בהדעכת וקישוש (משורש יואב קיש) מערכת החינוך המקובלת עליו, ובריסוק כמעט כל ערך קדוש בעיניו. ועוד.
לא מספיק לצד־שני הקרקס המשפטי שמתנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים עם הסניף בברייטון, הם רוצים שיתנהל גם בבית המשפט העליון. ולא חסרים המתקרנפים והצקצקנים מכל הסוגים, הצבעים, העדות והמינים כדי לומר שההפיכה המשטרית מוצדקת, כי אין מספיק מזרחים וחובשי כיפות בעליון. ולהרכב הזה יש סיבה – אותה סיבה שבגינה גם לא היו יותר מזרחים או חובשי כיפות ב־6,000 הרוגי מלחמת השחרור.
ללחוץ במקומות הכואבים
עכשיו רוצים שצד־אחד יסכים, כי במצב של 64 מול 56 ח"כים - אנשי צד־שני יוכלו להחליט מה שהם רוצים: לבטל בחירות; לשחרר את החרדים מכל שירות; לאסור על חילונים להשתמש בתחבורה הציבורית, אבל לחייב אותם לממן אותה; להעמיק את מדיניות האפרטהייד מול פלסטינים בשטחים, מול ערבים בתוך ישראל ונגד חילונים בעיר הקודש; לחייב את צד־אחד דרך קבינט שמורכב מרוב של אנשים שאפילו לא שירתו יום אחד להילחם ולהיהרג בשביל צד־שני; להתיר בחקיקה שלטון מושחת.
כבר עכשיו מנצלים ה־64 את כוחם כדי לגנוב את הקופה של כולם לכיסים של צד־שני, למנות את אנשי שלומם הפוליטיים ונטולי הכישורים לכל תפקיד מפתח ולרסק גם את התקשורת המקורנפת ממילא. עוד מעט יחוקקו ברוב של 64 חוק יסוד שחלק מכל תקציב פרסום חייב ללכת לערוץ 14. וכל רופא שיהגר - יוחרם רכושו בארץ.
ואם צד־אחד לא יסכים עם צד־שני, אז 64 ח"כים יחליטו, בלי הסכמה, שזה מה שהם יעשו.
אז בזמן שצד־אחד עמל לבנות ולקיים פה מדינה, צד־שני מגייס מצביעים דרך הרחם ודרך חלוקת נדל"ן כמעט חינם בשטחים. ויהי בוקר וצד־אחד התעשת, גילה שהוא עם ואמר "עד כאן". ואז מתעוררים אנשים כמו אלוף (במיל') יעקב עמידרור, לשעבר ראש המל"ל, איש הגון בדרך כלל, שאמא שלי ואמא שלו היו באצ"ל – ואומרים "הכל חוץ מסרבנות".
אז ממש לא. רק סרבנות של טייסים, סקטורים ייחודיים אחרים בצבא ובכל מקום, שביתת רופאים, שביתת מסים – לפעול בכל המקומות שצד־שני לא יכול לחיות מבלי שאנשי צד־אחד ישרתו (ויממנו) אותו. ללחוץ הכי חזק במקומות הכי כואבים. אי־ציות ומרי אזרחי בלי אלימות. ממש להתאבד על סגירת איילון והשבתת נתב"ג. חזק ורועש גם נגד הסוסים.
הם, מצד־שני, מאמינים שבעזרת השם יקום איזה בני גנץ או יצחק הרצוג – שלא לדבר על יובל אלבשן, ידידיה שטרן, רז נזרי או שי פירון, ולהקה לא קטנה של כותבים בעיתונות שמיד יגידו: "אחים אנחנו, בואו נסכים". אבל אין על מה להסכים, כי עקרונות הבסיס והערכים אינם משותפים, וכי חוץ מכמה סעיפים קטנים בהפיכה המשטרית - כבר הכל נגנב ונגזל, ובסיס הקיום ההדדי הרוס.
ואולי נגיע למשבר חוקתי, הרי לבית המשפט העליון (0:11, עדיין לא שכחתי) אסור לגעת בחוק יסוד, אבל לצד־שני מותר לקרקס כל חוק יסוד ב־64 רוב. במשבר כזה המשטרה תהיה בצד־שני, ודאי רוב השוטרים רואים את זה. ותהיה מלחמת אזרחים (לא אחים, כי אנחנו לא). ואולי הצבא יעמוד מהצד, ואולי לא. עד כאן.
כמי ששירת בכל מלחמות ישראל עד גיל 69, נולד וגדל בכרם התימנים בתל אביב, ומילא תפקידים בכירים מאוד בחברות ישראליות (ממוסדות אקדמיים ועד בנקים), אני נחשב לפריבילג מזוין מישראל הראשונה. הדבר החשוב ביותר בעיניי הוא חלוקת הארץ, אולם אני מבהיר בזאת: הדברים שנכתבו אינם מהווים ייעוץ או תמריץ לפעולה.
הכותב הוא לשעבר העורך הראשי של "מעריב"