כבוגר מחדל מלחמת יום הכיפורים אני מזהה נקודות דמיון בהתנהלותם של האחראים למחדל "מלחמת שמחת תורה” לאלו האחראים למחדל המלחמה ההיא. הטרמינולוגיה תהיה דומה: יש זמן, עכשיו צריכים להילחם. בתום הלחימה נסיק מסקנות. כל זאת מתוך תקווה גדולה שבתום הלחימה סדר היום ישתנה והסקת המסקנות תידחה לאחרית הימים.
הלב נשבר: צה"ל התיר לפרסום את שמותיהם של 57 חללים
נתניהו, גלנט והפיקוד הצה”לי הבכיר חייבים להפנים את תוצאות התהליך שאחרי מלחמת יום הכיפורים. כל ניסיונות הבריחה מאחריות של ראש הממשלה גולדה מאיר, של שר הביטחון משה דיין ושל פיקוד הצבא לא עזרו להם. אפילו דוח ועדת אגרנט, שהביא להדחת הרמטכ”ל דוד אלעזר, אלוף הפיקוד שמואל גורודיש וראש אמ”ן אלי זעירא לא הגן עליהם מהדחה. גולדה אפילו הצליחה ב־1974, אחרי המלחמה, לנצח בבחירות, אבל זעמם של חיילי המילואים ששרדו ושל כ־2,600 משפחות שכולות הכריע אותם והוביל להתפטרותם.
גם היום, אחרי המחדל המשולש - מודיעיני, מבצעי ומדיני - שהוביל למלחמת שמחת תורה, שום כוח בעולם ושום מניפולציה תקשורתית לא תעצור את הבלתי נמנע - החלפת המובילים הכושלים בדרג המדיני והצבאי כאחד.
עדיף לנו, אזרחי ישראל, אחרי הטרגדיה הנוראה, שראש הממשלה, שר הביטחון וצמרת צה”ל יחזירו את המפתחות בהקדם האפשרי וימנעו עוד עוגמת נפש מהציבור הכואב. אין ספק שכל מחליף יידע להחזיר לאזרחי ישראל את הביטחון האישי, ועל כן החילופים חייבים להיעשות לאלתר.
כדי למנוע אי־הבנות בקריאת הטקסט, למסע הרצח הזוועתי יש אשם אחד: חמאס והעומדים בראשו, שיש לגבות מהם מחיר חסר כל פרופורציה.
אך הואיל ואחריות היא עולם מושגים שונה מזה של אשמה, אחראים יש כמה. יש בעלי אחריות ישירה לכישלון המודיעיני ואחרים לכישלון המבצעי, אבל לאלו וגם לאלו יש דרג מעליהם, שלו יש אחריות מיניסטריאלית שמחייבת הסקת מסקנות אישיות.
מתברר שגם 50 שנה לא הובילו להפנמת הלקחים ממלחמת יום הכיפורים: שוב קונספציה שגויה ומופרכת, שוב זלזול באויב ושוב קריסת האמצעים המיוחדים ברגע האמת (פעם זו הייתה הבערת מי התעלה והפעם אלו המכשול והחיישנים).
יש רק דבר אחד שבזכותו ניצלנו ב־1973 ובזכותו ננצח גם במערכה הנוכחית: איכות הלוחמים (הפעם זו גם גבורת אזרחי ישראל כולם), רוח הלחימה והיחד הישראלי בשעת צרה.